הבוקר החלטתי לפתוח את הבוקר בטקס שונה. אחרי ששמתי את אריאלי בגן ולפני ארוחת בוקר, וטקס הטלפון עם צלילה לוואטאספ ולפייסבוק. אמרתי לעצמי: ״הנה קח מחברת״, וכתיבת רצף הרגישה לי נכון.
תוך כדי כתיבת הרצף בהליך של 10 דקות הבחנתי בדבר מעניין.
בהתחלה אני ׳במצב רוצה׳ מתלהב כולי, ״הנה זמן לעצמי, רגע להתחבר״ מתחיל לכתוב, ואז פתאום מרגיש שאני כותב רק כי התחייבתי לסיים את העמוד ולעמוד במשימה של כתיבת הרצף, עברתי ׳למצב צריך׳.
ואני ממש מאמין שזו מראה בשבילי לחיים.
ראיתי כמה חשוב להיות במקום של הצריך, כי בסופו של דבר הוא תומך במימוש הרצון. ויש בינהם מערכת יחסים שבכל תקופה יש מישהו שהוא הדומיננטי. אם רק נעשה דברים של צריך ועוד לתקופה מתמשכת, אז רוב הסיכויים שנפסיק או שנתרגל לחיות במרמור מסויים.
ואם זה רק דברים שאני רוצה יהיה לי קשה מאוד להתמיד, וכל קושי קטן יחזיר אותי לנקודת ההתחלה.
אז מה שאני אומר לעצמי זה, לדעת מראש שאני מתחיל משהו עם רוצה, הצריך יגיע בהמשך. ומה שנותר לקבל אותו באהבה, כי אני יודע שהוא משרת אותי. וגם להרגיש אם נשמר איזון מסויים במערכת היחסים, שאני לא חוצה איזה קו שמכניס אותי למקום לא טוב בשביל עצמי.
לחיי דברים בחיים עם רוצה ועם צריך שיהפכו גם למשמעותיים.