הייתי מגיע אליו ב- 3 אוטובוסים. תמיד דמיינתי לעצמי איך קו ישיר היה מקצר לי את הדרך.
הייתי שואל את עצמי בטון קצת כועס: ״אתה לא חושב שאתה מגזים? כל זה בשביל פח??
אבל בבטן אני הרגשתי.
זה היה טקס קבוע. ביום האחרון של החודש הייתי יוצא מהבית ב-6:00 לתחנה של האוטובוס הראשון וממתין. ביד שמאל היתה לי שקית ניילון לבנה מפוצצת בכל מה שנאסף במהלך החודש.
החזקתי את השקית בשתי ידיים, רק זה מה שהיה חסר לי. שהכל התפזר על הרצפה, איזו בושה.
באוטובוס השני, נשאר לי לעמוד ליד חייל עם כומתת בקו״ם שכל טלטול כמעט שפך לי את השקית עם הקלאמזיות שלו.
ניצלתי את הנסיעה להיזכר מה יש לי בשקית? איך כל דבר הגיע לשקית? וכמה אני כבר רוצה להגיע.
10 דקות לפני התחנה שלי, התחלתי כבר להשתחרר, הרגשתי הנה ההרגשה הזאת מתחילה להגיע – אני מכיר אותה. ההקלה שעוד רגע נפטרים.
היום אני כבר גדול, אני חושב עברו מאז 16 שנה.
נותרה לי רק התמונה עם פח מס׳ 16.
הפח שבו פעם בחודש הייתי זורק את כל הכשלונות שלי, שצברתי במהלך החודש.
היום אני כבר גדול, אני לא צריך שקית ניילון לבנה.
היום, במקום לזרוק אותם, אני שומר אותם על ענן. אני מזכיר לעצמי את השיר של דודו: ״עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה״ ויש לי שם תיקיות על גבי תיקיות של כל הכשלונות.
