אבל מה מיוחד בזה?

הבוקר יצאתי לטיול קטן בטבעון (6 דקות נסיעה מאיפה שאני גר) עם איתמר ואריאל.
למי שלא היה הבוקר בעמק יזרעאל, זה מה שראיתי:
יער של אלונים, עם נגיעות של אורנים, שמיים בהירים וכחולים, ונקודות תצפית מרהיבות של מרבדים ירוקים, ושדות מעובדים.
ואחד הדברים המטריפים שהיו, זו זרימה בלתי רגילה של שני ילדים (שפחות קורית בכל מה שקשור למילה טיול).

תוך כדי הטיול ובכלל בתקופה האחרונה אני משתדל להזכיר לעצמי בצורה אקטיבית מאוד, מה מיוחד ברגעים הקטנים והשגרתיים שלי?
לשים לב לזרימה של הילדים ולהתלהב מזה.
לשים לב שהיה יום יפה.
לשים לב לנשימה שאני לוקח תוך כדי בשביל לספוג את הרגע.
לשים לב לרוח הנעימה שנשבה, ולזה שנעים ואני לא מזיע (שונא חום).
לשים לב לנוף המטריף הזה של הירוק שאני כל כך אוהב.
לשים לב שאין צפיפות במסלול. המסלול כולו שלנו.
לשים לב איך איתמר מחזיק את היד לאריאל בירידה שלא תיפול.
לשים לב שבכלל יש לי את היכולת ללכת.

ובכלל לשים לב במה שמיוחד ונגיש לי כל כך ביום יום?

עכשיו כל המתוק הזה והטרילילי טרללה זו עבודה!
ללמוד להיות במוד הזה, שאני מצליח ליהנות מהדברים הקטנים והרגילים זה משהו שלא ידעתי. ככל שאני בהתפתחות אני גם שם את הזרקור שלי לכוון לשם, כי זה בסופו של דבר מה שנגיש לנו, ואלו בסופו של דבר החלקים המרכזיים מהחיים שלנו.
ואם אלמד לשים את הזרקור עליהם באופן אקטיבי, חיי יהיו טובים בהרבה (וכבר מתחילים להיות).

נ.ב
אז לחיי מודעות
שלדעתי זה מפתח המאסטר שלי לאותם חיים.