אפילו יושב כבר מעל 15 דקות בלי שום כיוון לכתיבה. חושב איך אני יכול לכתוב משהו בעל ערך, חושב אולי עשיתי טעות שבחרתי להעלות את הפוסט היומי לפייסבוק (מוסיף לחץ, כי יש לי שם יותר חשיפה), מנסה להיזכר על משהו משמעותי שקרה היום.
ואז נזכרתי שזה בעצם העניין. המטרה שלי בבלוג היומי זה לא כל פוסט ליצור רעיון.
המטרה שלי היא לתעד את התהליך שלי בדרך למימוש עצמי של הדברים שלי.
ופשוט לכתוב על זה. על הימים האלו שהמוזה היא בעוצר (כמו שחנן שר).
ברגע שאני שאני חוזר לתפיסה של המושלם ושאני לוקח את עצמי ברצינות יתר אני בעצם חונק את היצירתיות.
בדיוק אתמול, ראיתי את ההרצאה של ברנה בראון בנטפילקס שהיא כל הזמן מדגישה שיצירתיות ואומץ מגיעים רק שמסכימים להיות פגיעים. ולשים את עצמך בתהליך זה להיות פגיע.
אממההה בסוף הנקודות מתחברות, ונקודות קטנות של פגיעות מייצרות את האומץ שברנה מדברת עליו.
זה גם מחזיר אותי גם לגרעין, שאין דבר כזה באמת אין מוזה. זה כמו שפתאום נגיד אנחנו לא יכולים לדבר.
מה שאנחנו אומרים אנחנו כרגע לא יכולים לדבר על זה כי…
וזה בסדר גמור כי זה מאפשר לנו להגיד: אבל אני יכול לדבר על דבר אחר. או כמו שכתבתי יכול לדבר על כך שאני לא יכול לדבר (סליחה לכתוב)
נ.ב
כבר עלו לי תוך כדי שני רעיונות לפוסטים נוספים.
לחיי כתיבה… (גם על כלום)
