אנחנו מפחדים מכאב

הבוקר תוך כדי סידור הבית הקשבתי לפודקאסט של ברנה בראון מארחת את דולי פרטון (שווה גוגל למי שלא מכיר).
ברנה בראון ידועה כשגרירה של הפגיעות, הבושה, ובמחקרים של מעל לעשרים שנה – עד כמה היכולת הזאת מאפשרת לנו להרגיש דווקא להיות אמיצים ובכלל להרגיש טוב יותר עם עצמנו.

כל כך התחברתי למשפט שלהם (הכותרת), וזה גם ישר הקפיץ לי הקשר.
במוזה בסדנאות שקורות אצלנו, לרגש יש תפקיד חשוב מאוד וקורה לא מעט פעמים שבכי מתפרץ.
הרבה פעמים התגובות הראשוניות זה ישר לרוץ ולהביא טישו, או לקום לחבק ולתמוך.
כי זה מה שהרגילו אותנו.
ויש פה דווקא משהו מעניין מאוד, ולדעתי התגובה צריכה להיות בדיוק ההפך.

מה למדתי מהיכולת להרגיש כאב?

בכי הוא בד״כ סימן חיצוני להתפרצות של רגש. לפעמים זה יכול להיות ממקום טוב ולפעמים ממקום פחות טוב. אבל דווקא היכולת שלנו לבכות (לפעמים הבכי פנימי) ועדיין לא להיבהל מזה, דווקא שם הגדולה, והגדילה.
היכולת להרגיש את הכאב, מבלי להיכנס לפאניקה של פחד, ורצון ישר לשנות אותו.
להרגיש את הפגיעות שהוא מביא לנו.
שם נולד האומץ שלנו!
ודווקא ברגע שיש הכלה אמיתית שלו, יש מצב שגם נרגיש טוב עם עצמנו כי בעצם נוצר קליק שלנו עם עצמנו ולא נסיון לא להרגיש, או להרגיש טוב.