אני גולמי

הערב הגעתי למסקנה עד כמה אני גולמי. אבל לפני שאסביר למה אני מתכוון אשתף משהו לפני.
בשלוש שנים האחרונות, אולי קצת יותר מאז שגיליתי את הכתיבה יש לי שתי דמויות מרכזיות.
1. אורי המופנם – ששותק בסיטואציות חברתיות. לא מרבה להשמיע את דעתו. די רציני וסחי רציני.
2. עדיין סחי, אפילו סחי רציני אך בכתיבה נולדה לי דמות חדשה. אולי בעצם תמיד היתה ולא היתה לה יכולת ביטוי.
הדמות שלא לוקחת את עצמה ברצינות. דמות שפתוחה הרבה יותר לחשיפה, ולהיות בבושה.
אפשר גם לקרוא לה הדמות הגולמית.
אני שם לב, עד כמה אני ממוקד בלעשות ובהרבה פחות מהתוצאה. אני אומר לעצמי: ״יצא חרא, נתקן״ אני אומר לעצמי שבכל מקרה אין לי כל כך הרבה אנשים עוקבים, וטווח הזיכרון במדיות החברתיות הוא 24 שעות אם כתבת משהו מדהים בדרך כלל זה כמה שעות. ולכן אין בעיה לייצר גולמיות. הטקסט לא צריך להיות מושלם.
גם לקחתי את זה עם הפודקאסט שאני מעלה.

לאט לאט הדמות הגולמית התחילה לזלוג גם לחיים האמיתיים.
אני בעד לעשות, גם שהדברים ממש לא בשלים. אני בעד לנסות דברים לראות אם זה עובד או לא. אין לי בעיה לטעות, אין לי בעיה גם להיות זה שעושה את הטעות. אדייק, זה לא שאין לי בעיה בכלל לטעות, בואוו. אבל אני מבין שכל החשיבה ולחכות שהדבר יהיה אפוי זה פשוט לא עובד לי.

והערב יצאה סיטואציה שהגולמיות שלי התפוצצה.
הייתי תלוי בעוד בנאדם והוא לא הסכים לגולמיות שלי.
וברגע לקחתי רגע ללב שככה הוא חותך לפני שבכלל סיימנו פעולה מסויימת. ישר הוא אמר שזה לא מספיק טוב.
ישר התחילו לי גל מחשבות על העניין הזה. כי גם אני יודע שאני לפעמים כן רוצה להיות פחות גולמי. אני מאמין גדול במקצוענות, אבל אין לי בעיה להראות את הדרך הגולמית שלי ולהגיע עם מלא תיקונים כל עוד אני מתכוון קדימה.

שורה תחתונה סטטוס מעניין אני עכשיו במחשבות.
כי עדיין מרגיש לי שהגולמיות זו הדרך שלי, מצד שני זה אף פעם לא נעים לקבל ברקס.

נ.ב
החלטתי להיות נאמן לגולמיות בפוסט הזה.
ולא לקרוא אותו בקול, פשוט לשחרר. אז זרמו…