יושב על הכרית השחורה המלבנית על אדן החלון במוזה. משמאלי תמי תמיר. מלפניי בצמוד אליי יושבים ׳המוזאים החדשים׳
בסבב ההיכרות הבחורה שלפניי מספרת שהיא אוהבת לשיר והסיבה שהיא פה כי חברה הכי טובה שלה אמרה לה לבוא, החברה יושבת כסא לידה. כשהגיע תורה של החברה לדבר היא סיפרה שהיא פה כי חברה נוספת שלה (שהיא מוזאית רצינית ביותר והשתתפה בסדנה) אמרה לה שהיא חייבת להירשם.
לפני שנתיים בערך, נפתח המחזור הראשון של פשוט לשיר.
״הסטארטאפ של אוסי״ אני קורא לו.
הרעיון – לאפשר לאנשים לשיר!
ותוך כדי שהם שרים הם גם מספרים את פסקול חייהם.
אם הסדנה היתה עפרון אז כבר היינו צריכים יבואן עפרונות מרוב החידודים שנעשו (איזה דימוי מוזר)
16 מחזורים כבר נפתחו, 4 מחזורים רצים במקביל – 2 בבוקר 2 בערב, אפילו מעבר למה שתכננו.
והערב נפתח המחזור ה-17
כשהקשבתי לסבב היכרות זה הגיע אליי. מאות של: ׳לא!׳ שתמי קיבלה שלא הצלחנו להעביר להם בטלפון מה כל כך מיוחד? אינספור ביטולים של הרגע האחרון (בסך הכל מדובר בדבר שעושה לי הכי טוב בעולם, אבל יש תקופה לחוצה בעבודה), הזמן שהשקענו ומשקיעים בחשיבה על המסר השיווקי שימשוך אנשים, זמן החשיבה של אוסי לדייק כל פעם עוד קצת (זוכרים? עפרונות) הכל בשביל לאפשר את המקום לאנשים לשיר.
מסתבר שיש כל כך הרבה מעבר לזה.
הפידבקים שאנחנו מקבלים ממוזאים״ ״כל כך הרבה יותר מסדנת שירה״, החברויות שקורות שם – מסגירת המעגל של אישה בת 67 עם הילדה שהיתה בכיתה ג׳ והמורה אמרה לה: ״את לא יכולה לשיר״ והוציאה אותה מהמקהלה.
המחוות לאמהות, אבות, ילדים.
כל המתנות העצמיות אחרי: גירושים, התאלמנות, יציאה לפנסיה, משבר גיל ה-40 וכל סיבה יצירתית אחרת.
בלתי נתפס.
ונחת עליי עוד רגע של מוזה. חשבתי גם על הסיטואציה מהפיסקה הראשונה עם החברות.
כמה המקום מושך אליו אנשים טובים וכמה הפניות אנחנו מקבלים מבוגרים שלנו שרוצים שגם חברים שלהם יעברו חוויה משמעותית כמו שהם עברו.
רגעים כאלו הם הדלק שלי בחציבת המנהרה בדרך אל המוזה.