אתמול היתה לי שיחת היכרות בהקשר של הוצאה לפועלה.
הבחור סיפר לי איך לפני כמה שנים גילה את היצירה ותשוקה גדולה התחיל ללמד את עצמו תוכנות של אולפן, כלי נגינה, וגם החל לכתוב.
״בעולם מושלם הייתי יוצר כל יום, אבל אני מרגיש תקוע. אני כל כך רוצה ליצור אבל לא מצליח להביא את עצמי לשם וזה מייצר אצלי תסכול״ הוא מספר לי.
עכשיו תבינו, האיש עובד בתחום אחר לגמרי, אבל הוא מבין כמה יצירה עושה לו טוב לנפש שלו.
כל כך התחברתי למה שהוא אומר, כי גם במוזה אני פוגש כל כך הרבה אנשים מוכשרים שבמהלך סדנאות מייצרים פנינים, אך כשמסתיימת הסדנה רובם נשאבים לשגרה שלהם.
וזה דבר כל כך מובן. פנאי לעצמנו ויצירה זה בדרך כלל בתחתית סולם סדר העדיפויות כי על פניו (רק על פניו) יש כל כך הרבה דברים חשובים לפני, ולמי יש זמן.
במשפט שלו (ופה אני חוזר לכותרת) היה משהו מאוד משמעותי ׳בעולם מושלם׳ הוא אמר לי.
מושלם מבחינתי שווה לפרפקציוניזם (כאילו דההה) ואם רגע מכניסים את המציאות, צריך להבין שמושלם לא קיים, או אנחנו מגדירים מה מושלם בשבילנו. הרבה פעמים יש פער גדול מאוד שיכול לייצר תסכול גדול מאוד במילה מושלם שנותן לנו ברקס רציני. כי יש לנו בראש מושלם שהוא לא יכול לקרות ואז מראש אנחנו מונעים מאיתנו עשייה. וגם לפעמים חסרה לנו ההבנה של תהליך ודרך שבשביל להגיע למושלם צריך לעבור המון המון לא מושלם, או פחות מושלם.
קיצר…
אנשי המושלם, אם אתם במודעות שזה מה שעוצר אתכם, הכי קל להגיד אז פשוט תעשו בלי לצפות למושלם. (כנראה שאם זה היה פשוט הייתם עושים) אבל מה שכן אולי יעבוד לכם. זה רק להיות במודעות שאתם מצפים למושלם וזה מה שעוצר אתכם, זו אחלה התחלה.
