במהלך השבת בעודי צובע בלקה שקופה לוח עץ OSB שהולך להיות חלק מחיפוי קיר. חשבתי על כמה גבולות נותנות לנו אפשרות להתקדם. אם הייתי צריך לצבוע את כל הלוחות מחוברים כנראה הייתי מתייאש. אבל כשזה מחולק לפלטה אחת שאני יודע מה צריך לעשות אז הרבה יותר פשוט.
אותו דבר לסדר את מוזה, אחרי כל הבלאגן של השיפוץ. כשאני בוחר איזור שבו בהתחלה מתמקד יותר קל. וככה כל פעם איזור חדש עד שלאט לאט ניתן לראות את ההתקדמות.
שווה לשים גבולות שבהן נוכל לראות את הסוף, תוצאה שמייצרים לנו ודאות מסויימת.
הוקרת תודה שבא לי לעשות:
- על החריצות שלי – לא מובן מאליו מה אני מסוגל לעשות כשאני רוצה.
- על הבריאות שלי, שיש לי יכולת מלאה.
- על העקשנות שלי, למרות מלא קשיים בסוף אני חוזר לדרך ההתפתחות.
- על החוזק המנטלי שלי, מרגיש שזה מאפשר לי להגיע לרמות נוספות.
- על המודעות שלי, עוזר לי לצאת מהאוטומט.
