בערב אחד, בסיטואציה חברתית (שבמבט על נראית נורמלית לחלוטין)
זה קרה.
שני אנשים בלי לשים לב, פשוט דרכו עליי.
אמרו לי ששש…, אמרו לסובבים שלי ששש…, חשבו רק על עצמם
ולא רק עליי על כל מי שהיה סביבי. הרגשתי שרק אני מרגיש ככה.
העצוב שזה גם לא היה זר לי.
פשוט דרכו.
ואני. שתקתי. כעסתי. זעמתי. ואפילו זרמתי.
תובנה:
גם עם התפתחות אישית (לפחות זה מה שאני מאמין)
ישנם רגעים בחיים, או אולי אנשים בחיים שיש להם יכולת לדרוך עלינו בשנייה.
ולגרום לנו להרגיש כמו שטיח.
נ.ב
חשוב ביותר!
עלה לי ישר קונטציה של אונס או התעללויות של בני אדם ביחסים מסויימים.
למזלי הרב אני רחוק משם, ואני חושב שאם אני באמת בפרופורציה המצב שלי זהב.
יחד עם זאת,
למדתי גם לא לזלזל בכאב אישי, כי תמיד בפרופורציה (וחשוב לעשות זאת) אנחנו יכולים להקטין ולנסות להעלים את הכאב, וזה לא דבר שאני מאמין בו כיום.
ולכן כן חשוב לי עדיין להעלות את ההרגשה הזאת. שלשמחתי כבר נדיר כמות הפעמים שזה קורה לי. אבל לפני כמה שבועות זה קרה, והיום זה צף.
