אחר הצהריים התקשרתי לחברה שתעזור לי במשהו קטן.
שואל אותה מה שלומך?
ואז היא שואלת: תשובה רגילה או יש לך כמה דקות להקשיב?
אחרי כמה דקות אני קולט איך יש לי את הרצון לתת לה תשובה.
אך אני ממשיך להקשיב, וממשיך להעלות לי הרצון לתת לה תשובה, או דעה שלי.
ממשיך להקשיב, אבל על באמת להקשיב.
בסוף היא אומרת לי איזה מזל שהתקשרת שהיתה לך בעיה.
אני לא אמרתי כלוםםםם.
רק הקשבתי.
בסיום השיחה חשבתי על הקטע הזה.
איך אני אוהב את הדעה שלי. ראיתי איך הדעה שלי גורמת לי להרגיש חשוב ומשמעותי.
והרבה פעמים הקטע הוא בכלל לא הדעה שלי, אלא הצד השני.
גם אם היא נכונה, היא לא רלוונטית.
הקטע הוא היכולת להקשיב על באמת. בהרבה מקרים אנחנו רק רוצים שמישהו יקשיב לנו. שנוכל לשקף את העניינים שלנו מול מישהו, שנוכל להגיד את הדברים בקול בשביל לעבד אותם.
שיהיה מישהו שיכיל אותנו בלי לנסות להציל אותנו.
אז לחיי הקשבה על באמת שמכילה על באמת.
