השבוע קפץ לביקור אצלי האידיאל בהקשר המקצועי.
נכנסתי למוד של השוואות, איפה אני אמור להיות? וזה הוביל לקצת שאלות פנימיות.
בעולם מושלם הייתי ישר אומר, הופה! אתה מתבלבל תחזור להשוות לעצמך ואיפה היית קודם?
אבל כמובן שהקול השני היה חזק יותר.
היופי בכתיבה שאפשר לחזור ולראות זאת מנקודה יותר גבוהה ומרוחקת. וכן לראות שכנראה יש דרך מסויימת בה אני הולך והיא מתאימה, לראות איפה אני כן מקבל שיעורים מהחיים דווקא דרך ההשוואה והמקום המרוחק יותר, לראות מה למדתי?
אז מה שלמדתי,
נמצא עכשיו בתהליך למידה של תחום חדש.
למדתי שאני אוהב כנראה להיות בבוץ, עוד לא הבנתי בדיוק למה, אבל שורה תחתונה אני אוהב להכניס את עצמי לבוץ להתלכלך ולהזיע.
ואולי לפעמים יש דרך עם ג׳יף ומזגן (אחרי הכל אפילו הטרקטורים היום של החקלאים באים עם ג׳י פי אס משוגע, מזגן וכיסא עם בולם זעזועים).
כן. אני צריך להכניס עוד מיומנות של תכנון לרמה הבאה, בשביל להיות עוד יותר טוב במה שאני עושה. גם לחדד את מיומנות המיקוד שלי, להישאר ממוקד בפעולה אחת בלי לקפוץ מדבר אחד לשני בזמן הביצוע.
בסופו של דבר אני רואה שלפעמיים יכול לקחת לי יותר זמן מהממוצע להגיע לאנשהו, אך אני מוכן להמשיך ללכת בשביל מבלי לוותר! (ואולי כדאי להתחיל לנסוע ולעבור מהשביל לכביש המהיר).
תוצאה פחות ציפייה שווה סיפוק
תוצאה פחות ציפייה שווה סיפוקתוצאה פחות ציפייה שווה סיפוק את המשוואה הזאת קראתי בעמד 262 בספר הרגלים אטומים של ג׳יימס קליר. הלסת נפלה לי.ולמה? המשוואה