אני מתעצבן שמישהו מתקרבן מולי (מספר לי כמה החיים קשים לו בהגזמה). האוטומט שלי בשביל להירגע זה להתנתק, ולהיות לבד. בדיוק בנקודה הזאת העבודה היא לא אמיתית כי אני בוחר בדרך קלה (יש מצב שיש מחיר, אבל על פניו זה קל כי אני בורח לעולם פנימי שלי מבלי להתמודד עם הצד השני).
העבודה מתחילה כשהטריגרים עולים מהסביבה החיצונית, ולי יש את היכולת להכיל את הסיטואציה בזמן אמת. הרבה פעמים זה על ידי תקשורת בינאישית, או בחירה מודעת לא להגיב, ולא ממקום של בריחה והסתגרות.
לכן סביבה חיצונית בשבילי זה בית ספר להתפתחות אישית (דווקא בגלל הנטייה שלי להתנתק): אם זה זוגיות, ילדים, חברים, וסביבת עבודה של אנשים.
להיות לבד בתוך חממה, לקרוא ספרי התפתחות אישית ולהרגיש איך אני גדל בלי היישום של זה כנראה שזה פחות עובד (מודה שגם היום אני עדיין נמצא שם בחלק מהזמן).
נ.ב
מרגיש שהפוסט קצת מסורבל והרגשתי שאני מסתבך איתו יותר מדי,
אשמח לקבל חידודים אם הדברים לא היו מספיק ברורים.
