יש לי קונפליקט.
בצד הראשון יש לי אלרגיה לאנשים שמרוכזים בעצמם. שכל אינטראקציה איתם מספרים לי כמה הם תותחים? איך העסקים או העבודה מצליחים להם? איך הם נמצאים עם האנשים הנכונים? נוסעים למקומות הכי שווים בעולם, ובגדול מראים לי איך כל דבר שקשור אליהם הופך לזהב. בדרך כלל הם גם לא באמת יודעים להקשיב. אם בטעות אמרת משהו, ישר יחזירו את הפוקוס אליהם.
בצד השני יש את ה-׳אני מאמין׳ שלי, ומשתדל גם לתקשר לאחרים (בהקשר של מוזה בעיקר) ׳תעופו על עצמכם׳
פה מתחיל הקונפילקט.
אם מצד אחד אני אלרגי לאנשים שעפים על עצמם,
איך אני יכול לאחל זאת לעצמי ולאחרים?
תוך כדי ההתפתחות שלי (הנה אני גם קצת מתנשא) הבנתי את עצם העניין.
מה שמפריע לי באמת זה לא אנשים שעפים על עצמם.
מה שמפריע לי זה אנשים שבשביל להרגיש שווים, הם בוחרים להראות לעולם ולסביבה הקרובה אליהם עד כמה הם תותחים, עד כמה השמש זורחת להם מהתחת. הרבה פעמים הם מקטינים את האנשים ממולם, בכך שהם לא נותנים להם לדבר, כי זה אומר שהפוקוס לא עליהם. או שיורים על הצד השני שהוא מדבר שטויות (לפעמים לא צריך להגיד מילים, הסאבטקסט צועקקק). הם בטוחים שהדרך שלהם היא הנכונה – תמיד!
כיום עדיין אין לי מספיק סבלנות ליהירים (בעבודה עצמית על כך).
מה שכן אני מבין, שיש קשר ישיר לבטחון העצמי.
ברגע שלבנאדם אין עמוד שדרה פנימי שאומר: ׳אני בסדר׳ ׳אני שווה׳. הוא מרגיש צורך לייצר לעצמו חיזוקים מדומים מהעולם החיצוני. הרבה פעמיים זה ע״י הקטנה של אחרים בשביל שיראה שהוא מעליהם, וע״י כך ירגיש שווה.
כשאנשים עם בטחון עצמי עפים על עצמם זו הסיבה שאין לי סימפטומים לאלרגיה.
כי הבסיס לא נובע מהקטנת האחר, אלא מרצון להיות בנתינה למה שהשגתי (אם זה ברמת הידע, ההשפעה, הכסף).
הקטע שלפעמים על פניו זו יכולה להיראות אותה תוצאה.
וזה מלמד אותי כל יום מחדש, שהבפנים שלנו קובע, לא המילים!
השורש זהו עצם העניין.
