היום היה יום לא משהו.
הימים האלו בהם אני רואה מולי בעיקר את הפער ממה שאין.
לא היתה איזו דרמה גדולה פשוט יום לא משהו.
הרגשתי איך אני במתח פנימי כזה.
ראיתי איך אני קצת יותר קצר עם עצמי.
ראיתי איך אני קצת יותר קצר עם הילדים.
ראיתי איך אני קצת יותר קצר בשיחה.
ראיתי בלייב איך אני מגיב עם פחות פרופוציה.
בערב קצת לפני ארוחת הערב קרה דבר.
איתמר החמוד פשוט בא להיות איתי. נצמד אליי קצת יותר מהרגיל, חיבק אותי קצת יותר מהרגיל, אמר שהוא אוהב אותי קצת יותר מהרגיל.
ממש ראיתי בלייב איך ילד בן שש רואה את אבא שלו.
בערב לפני השינה שיתפתי אותם שהיה לי יום לא משהו, ואמרתי להם, אני מצטער שהייתי קצר אליהם חלק מהזמן.
״אתה לא צריך לכעוס״ אמר הילד החמוד בן השש.
אמרתי לו: אתה צודק לחלוטין אני יכול גם להסביר.
בעולם מושלם כנראה שבאמת הייתי יכול להסביר מבלי להתעצבן, אך אני מזכיר לעצמי את האנושיות שיש בי (כי אני שוכח אותה לפעמים)
רגע לפני שהם הלכו לישון יש לנו טקס של שיתוף דברים מהיום שהיה, שם נכנסה בי אופטימיות!
היכולת שלי לשתף את הילדים ביום לא משהו שעבר עליי. בשנייה הם מכילים אותי עם עיניים אוהבות, מקבלות, וחיבוק ממיס.
ההבנה הזאת שילדה חמודה בת 4 (עוד שנייה) וילד חמוד בן 6 יכולים להכיל אבא ושאנחנו ביחד במשחק הזה שנקרא החיים זה דבר שהוא לא רע בכלל, ואת זה אני צריך לזכור, אולי לזכור דווקא בימים כאלו של – לא משהו.
