אתמול:
וייב עצמי נמוך, עם חוסר סובלנות פנימי = ילד עם התנהגות ׳מעצבנת׳.
היום:
וייב עצמי גבוה, עם אופטימיות רבה = ילד עם התנהגות ׳מדהימה׳
כל פעם מחדש אני מקבל את השיעור.
האחריות היא אצלנו בכל דבר, וכן גם בילדים. נכון שהילדים יכולים להיות על פניו סופר מעצבנים, ויש להם תקופות בגיל (לפחות מה שאומר לעצמי להרגיש קצת יותר טוב) , ובסופו של דבר בואו נודה על האמת הם ילדים.
לעומת זאת על עצמנו יש לנו את יכולת התגובה (שימו לב, לא אמרתי שליטה) וברגע שאנחנו בווייב טוב, יש לנו יכולת הכלה גבוהה בהרבה, ואז גם אם הילד בקטע שלו, יש לנו הרבה יותר אפשרויות להדביק לו את הווייב או לאפשר לו להיות בקטע שלו, בלי שנרגיש שעשינו משהו לא בסדר (דבר שאני חוטא בו לפעמים).
נ.ב
מודעות זה החיים
נ.ב.ב
הסיבה ששמתי גרשיים מעל המילים: מעצבנות ומדהימה, זה בגלל שזו פרשנות שלי. הילד מתנהג כפי שהוא מתנהג, אנחנו מפרשים זאת.
