להיות בחרא

הלוואי והיה לי בטחון כמו של דני
הלוואי והיה לי אומץ להגיד לחיים את זה
הלוואי והייתי אסרטיבי כמו אלי
הלוואי והייתי מוכר כמו דנה.
אני רוצה להגיד את המשפט הזה כמו שיוסי אומר.
איך אני כל פעם עושה את זה?? למה הכל ברגע האחרון???

הרצון להיות מישהו שאני לא. 
כמה אנרגיה בזבזתי ועדיין מבזבז על להיות מישהו אחר.
כמה אנרגיה אני מבזבז על להשתנות ולהפסיק להיות תכונה שמעצבנת אותי.
בואו נדבר על זה רגע…
כמה ניסיתי להפסיק להתעצבן – הייתי בלנדמרק, הייתי בקורס-nlp, הייתי בקורסים של התפתחות אישית, קראתי עשרות ספרים, ראיתי עשרות הרצאות של טד, קראתי מאות פוסטים לנסות להבין איך משנים התנהגות.

בחודשים האחרונים אני מתחיל להבין.
יותר מלהבין אני מתחיל להרגיש. 
אני מתחיל להרגיש תחושות שלי. מתחיל לשמוע את הקולות שלי (לאחרונה אני במשחק חדש וקורא לזה דמויות שבי).
אני מתחיל להבין, שלא סתם האלכימאי הוא אחד הספרים הכי נמכרים בהיסטוריה (אולי הגזמתי, אבל זה לא רחוק משם)
זה בי
זה בי
זה בי!
ברור שאני יכול לקבל מלא עזרה חיצונית. אבל בסופו של דבר העבודה צריכה להיות פנימה. בהבנה של מערכת ההפעלה שלי, בתשומת לב שלי.

אחד הדברים שאני מתחיל להרגיש וגם להבין, עד כמה כל אחד מאיתנו מיוחד (ועזבו רגע את המיוחד בקטע שמה אמא אמרה) מיוחד בקטע שלכל אחד יש את הדברים שלו, ואת המורכבות שלו וברגע שלומדים באמת את המיוחדות שלנו אז אמור להתחיל ״השינוי״ המיוחל.
דמיינו עיר של 1000 בתים וכל הבתים מעוצבים באותה צורה, באותו מרחק, כל השבילים זהים. לעומת עיר של 1000 בתים – בית אחד גבוה, בית אחד נמוך, בית אחד צבוע בגרפיטי.
איזו עיר תהיה מעניינת יותר?

היתה לי הנטייה לרצות להיות – כמו מישהו.
ואני חושב על זה:
למה אני משקיע אנרגיה בלהיות מישהו אחר? או לקבל תכונה של מישהו אחר?
למה לא להשקיע את האנרגיה בלגלות מי אני באמת? וכן… מה פחות עובד אצלי?
הדרך לדעתי היא בלהרגיש את החולשות שלי! אבל חשוב מזה להבין שיש כל כך הרבה חוכמה במי שאנחנו, שגם לחולשות שלי יש סיבה. והרבה פעמים סיבה חיובית.
רק עם הזמן הלבשנו את שורש החולשה בשכבות, שהסתירו את המטרה האמיתית, ועבדו עלינו.

רציתי לסיים את הפוסט בקטע שאנחנו מבזבזים אנרגיה על לנסות להשתנות.
אבל דווקא בא לי לסיים עם העניין של להרגיש חרא.
להיות ברגע הזה, ולא לנסות לשנות אותו.
מה שלמדתי ממש לאחרונה הזכרתי בפסקה הקודמת – אפשר להאניש את החרא לדמות וממש להתחיל לשאול אותה שאלות? ולדבר איתה.
והאסימון הגדול שממש נפל לי…
שאם אני מאניש לדמות בעולם האמיתי, והולך עם הקו המחשבה הלא שפוי הזה ????
אז אם יש פה דמות חיה, אני לא יכול להגיד לה: ״פוף… תעלמי או תשתני״.
אני צריך להתרחק ממנה, או שאני צריך לדבר איתה ולהשלים איתה. אבל היא קיימת וכמו בחיים, שצריך מערכות יחסים כך גם במוח צריך מערכות יחסים גם עם החולשות שלנו.
כי ברגע שיש לנו את מערכות היחסים, ויותר מזה את המודעות לשים לב לכל הסרט הזה בראש שלנו.

אז מגיעה הבחירה…

נ.ב
בעולם מושלם הפוסט היה עם נושא אחד ופחות מפוזר.
אך כנראה שאין עולם מושלם, כי בעולם מושלם הפוסט הזה היה נגנז כי הוא מבולבל מדי…