להיות חשוף

הערב התכתבתי על העניין הזה של להיות חשוף.
אחרי זה חשבתי (יש יגידו חפרתי) על זה, למה אני שם את כל הפגיעות שלי בחוץ?
כיום התשובה שלי היא ברורה ביותר (לקח לי זמן להבין זאת).

זה הביטוי שלי!
זו הדרך שלי לדבר את התסכול, הכעס, המרמור, הכאב, הפחד המופנמות שלי.
פעם הייתי עם הכל בתוך הראש, כי לא באמת הייתי מסוגל להגיד את הדברים בקול, אפילו לא לקרובים אליי, לא ידעתי איך?
ולאט לאט גיליתי שזה גם הרבה מעבר לביטוי. ברגע שאתה שם את הדברים בחוץ משתחרר איזה סכר של חשיבות עצמית, של המשחק הזה שאנחנו עמידים או מאוד מוצלחים.
הרי כולנו יודעים טוב טוב, שהחיים סופר מורכבים, וכולנו עוברים את הקושי אבל צורת החיים כולל המסגרות גרמו לנו לחשוב שלהראות חולשה בחוץ תעשה אותנו קטנים.
ודווקא לחיצת היד לפגיעות מראה לעצמנו שאנחנו בני אדם.
בנוסף החשיפה עזרה לי לדיוק כי עזרה לי לנטרל רעשי רקע ששמרתי, ולא רק החשיפה, גם הכתיבה. בזכות הכתיבה (גיליתי שזו הדרך שלי לביטוי עצמי) דייקתי את עצמי, כותבים מבינים איזה תהליך של עיבוד כתיבה עושה, וגם יש משהו במילים שנחקקות שנותנות לך בפנים את המודעות (סוג של סתירה).
ומפוסט לפוסט אני מרגיש זרימה רבה יותר. ועוד דבר זה לאו דווקא רק פגיעות. להיות חשוף עם הצלחה זה גם דבר שבשבילי לא קל בכלל, ישר עולה בי תחושת היהירות וכמה זה מתנגד לי עם החשיבות לצניעות, ולכן בפוסטים של הצלחה, מנסה לאזן בפגיעות. אך עדיין זה ההצלחה זה כמו לבנה בשביל שמתווה את הדרך.

אז חברים,
העניין מבחינתי הוא לא להיות חשוף סתם בשביל להראות: ״תראו אני פגיע, ברנה בראון אומרת שזה חשוב״
העניין הוא למצוא את הביטוי העצמי שלנו, למצוא את סביבת האנשים שיהיה נוח שם להוריד את השכפ״ץ, ולהגיד זה אני.
כי פתאום אחרי שמורידים מבינים שזה היה וואחד אפוד קראמי (תשאלו לוחם בצה״ל מה זה) וכמה משקל עודף היה לכם, בשביל למנוע חדירת כדורים בסביבה נטולת נשקים.
ופתאום מתחילים להרגיש קצת יותר טוב.

נ.ב
והכי חשוב לזכור,
זה לא העניין של הלייקים והחשיפה (שזה יכול להיות נחמד, לא אשקר) אבל העניין זה להיות חשוף כי זה עושה לנו טוב, וזה עוזר לנו לעשות תהליך עם עצמנו ולמצוא את עמוד השדרה הפנימי שלנו שמתבסס על עצמנו ולא על הסביבה (או פחות על הסביבה, עוד לא הגעתי לרמת הדלאי למה)

נ.ב.ב
הפוסט מפוצץ קלישאות אבל זרמו הוא נכתב מהלב (אופססס)