בעבודה שאני משתדל לעשות עם עצמי, עניין המודעות הוא מרכיב משמעותי ביותר.
אחד מהדברים שגיליתי לפני שנתיים וחצי, שרק למודעות יש יכולת בלתי רגילה לייצר שינוי מיוחל, ובעיקר לצאת מדפוסים של אוטומט. בלצאת הכוונה לראות טיפה מזווית קצת יותר רחוקה את הסיטואציה, לפעמים לראות אפילו בלייב, רק עם מרחק.
היום היה לי רגע כזה שהרגשתי שאני נכנס לאוטומט, והקיטור יצא על אדם קרוב.
ממש הרגשתי בלייב איך אני מוציא קיטור. הרגשתי איך אני בונה טיעונים, הרגשתי איך אני מדבר עם מסר לעצמי אבל בעצם דרך אשמה לבנאדם שמולי. תוך כדי השיחה ראיתי והרגשתי זאת, מצד שני האוטומט עבד ולא עצרתי.
אחרי עשר דקות שפתאום נהייה לי שקט מהסיטואציה, כשאני ממשיך את העיבוד בראש (בתכל׳ס אפשר להגיד חפירה).
לקחתי את הטלפון. אמרתי שאני מצטער על העצבים וזה משהו שהוא שלי.
לשמחתי הוא כבר מכיר אותי, ולא התרגש מהסיטואציה.
מה שראיתי היום ולשמחתי אני מצליח לראות אותו יותר בחיי (כמובן יש עוד דרך) זה זמן התגובה. בעבר הייתי עסוק זמן רב בלהצדיק את העצבים שלי. בעבר אשכרה חשבתי שזה אשמת מישהו אחר. כיום ככל שעובר הזמן והמודעות עולה, אני מבין את המראה שאנשים סביבי מייצרים לי. ברור שיש מצבים והתנהגויות שקשורות לא רק בי, אבל עדיין בחלק גדול מהזמן התסכול האישי שלי מתבטא דרך כעס לאחר.
מה שאני משתדל לעשות כיום זה לצמצם את זמן התגובה בהתנצלות, ובנסיון לקחת את האחריות לשקף לצד השני מה הדליק אותי? (כמובן שאני יודע, שיש אוזן ויכולת הכלה בהקשר השיקוף).
אז לחיי לקיחת אחריות גם בכעס, ולשאול את עצמי על מי אני באמת כועס?
נ.ב
עוד דבר ששמתי לב אליו,
כשאני כועס ויוצא עם האשמות, ואז הצד השני שואל אותי: אז מה אתה רוצה? / מה אתה מציע?
ואני נהייה דג – אז אני מבין שיצא לי הילד בן 5 שבי (ו-וואלה גם זה בסדר לראות – לפחות זה מה שאני אומר לעצמי).
