מכירים את זה שחבר מספר לכם איך חבר קרוב שלו אמר לו: ׳אתה לא יודע להקשיב׳ ואז ישר הוא מספר איך הוא יצא למגננה, וניסה להסביר גם לכם כמה זה שטויות, ומאיפה הוא מביא את זה.
ואז התגובה שלנו יכולה להיות: ״אני לא מבין מה אתה מתרגש, אז תתעלם״ או שאנחנו אומרים תגובה דומה שמקטינה את המקרה.
העניין שלפעמים אנחנו שוכחים. שבגוף שלנו יש לנו מלא מלא כפתורים. לכל אחד יש כפתור בגודל שונה ובמיקומים שונים. ואנחנו אף פעם לא יכולים לדעת על מה הכפתור לוחץ. לפעמים הכפתור נראה תמים ביותר.
עצם זה שאנחנו מביאים את הרגישות והמודעות שיש מולנו בנאדם שכנראה לחצו לו על כפתור שבשבילו זה היה נראה כפתור תמים אבל הוא הפעיל מערכת שלמה של פיצוצים רגשיים.
ויותר מזה להבין לעצמנו, שיש לנו את כל הפתורים האלו ולפעמים הטקסט זה בכלל לא העניין, אלא הסאבטקסט. ולנסות פשוט להרגיש את הפיצוצים הרגשיים להתבונן עליהם בהתפלאות.
כי בסופו של דבר אם זה היה באמת קטן, כנראה שהכפתור לא היה נלחץ.
לחיי הרגשה של הכפתורים. ואולי פחות רציונליזציה של כפתורים.
