ברגע אחד בא מישהו עם סיכה ופוצץ לי את הבלון.
ככה הרגשתי הערב אחרי שיחת זום.
היה לי יום מלא במשמעות ודברים חשובים.
ואז בסוף היום כשאני מתכוון להתקדם עוד צעד.
פתאום מגיע ההוא עם הסיכה מפוצץ את הבלון ומחזיר אותי כמה צעדים אחורה.
ואז נזכרתי בהקלטה של עופר ששמעתי בהקשר של ״אושר״ זו מילה גדולה אבל הוא מתייחס שם בצורה פרקטית ביותר. ומה שהוא מציין שם זה הפער בין הציפיות למציאות וזה בעצם מה שבדרך כלל גורם לנו להיות במצב רוח לא טוב, או אם נדייק די בחרא. ציפיתי למשהו והיה לי די ברור שבוא יקרה וכשזה לא קרה פתאום מצב הרוח הכללי יורד אני נהיייה מכונס ומתוסכל.
התלבטתי גם אם לכתוב את זה, או לשמור לעצמי. ואז חשבתי שחלק מהדרך שלי וכמו שאני קורא לזה: ״המשחק שלי״ זה להראות גם את הירידות במסע, וזה לא שאני עכשיו במיטה שוכב על מר גורלי. אבל מרגיש גם תחושה של תסכול גדולה וגם קצת עצבים על עצמי. אין לי ספק שזה יעבור אבל עדיין נותן לזה את המקום וגם כותב את זה בשביל לעבד ולתת לזה עוד שחרור (לפחות זה מה שאני מקווה)
נ.ב
פעם הייתי אומר שאני רוצה להעלים את האנשים עם הסיכות.
כיום אני אומר שאני רוצה את היכולת להרגיש ולהכיל את הבלאגן שקורה בתוכי, בזכותו/בגללו.
