אתמול בבוקר עוד היינו בהתלבטות מה נעשה עם הסדנאות במוזה, כי אמורים להגיע בעלי מקצוע להתקנות.
ברגע שהבנו שהם לא יגיעו באותו יום, המשיכה ההתלבטות האם אפשרי שאנשים יגיעו אלינו לסדנאות.
ונפתחת סדנה חדשה של פשוט לשיר ב-9:45. והמקום נראה כמו אתר בנייה.
נוסיף לזה שאתמול השחור הגיע אליי, ומצב הרוח לא שידר אופטימיות (אוסי אומרת שאני כמו ילד ברגע שעייף השחור מגיע – תכל׳ס צודקת).
באזור 19:30 באקשן אם הילדים, החלטנו שאין ברירה וזה קורה מחר במוזה.
5:45 צילצל שעון הטלפון.
6:00 כבר הייתי במוזה עם דייסון השואב (איזה כיף שהמציאו אותך).
תוך כדי סידור הדברים חשבתי על זה איך לפעמים קל לוותר, בגלל בלאגן, או כל סיבה אחרת שיש לנו בחיים. איך אנחנו מחפשים שיהיה הדבר המושלם ורק אז נתחיל לעשות (במקרה הזה המקום גמור אחרי שיפוץ, ודחינו את כל הסדנאות). לפעמים אין ברירה, ובאמונה שלי אפילו רצוי, לעבוד עם מה שיש באותו רגע ומשם לאט לאט להתקדם. ולפעמים רק הפעולה הקטנה של להתחיל גם במצב שהוא לא אידיאל יכול לייצר תוצאה ממש טובה, שלא האמנו שבכלל ניתן להגיע אליה.
9:15 על שולחן הבר שכב חתוך הלחם פשתן קשיו מנדב, צלחת ירקות ולבנה אבו גוש (איזה לבנה יייאא אללהה)
