פוסט פנימי

הערב החלטתי לכתוב פוסט פנימי בלי לפרסם (יש לי חלק כזה בבלוג).
הרגשתי שיש לי בליל של דברים, ולא רוצה לבזבז אנרגיה מה בא לי לפרסם ומה פחות.
ופשוט כתבתי בצורה אינואטיבית כל מה שעולה על הדף.

וזה עוד פעם הקפיץ לי את העניין.
זה לא שנגמרה לנו המוזה, או שהיא בעוצר (כמו שחנן שר).
זה הפחדים שעולים לנו ולכל פחד יש קול משלו.
ככל שאני מרגיש יותר מעצורים, אני משתדל לשחרר כמה שיותר ציפיות.
אם אני מאפשר לעצמי לעמוד בהתחייבות גם בלי לפרסם – מוריד לי ציפייה.
אם אני מאפשר לעצמי כתיבה גם אינטואטיבית – מוריד לי ציפייה.
אם אני מאפשר לעצמי לכתוב גם פסקה קצרה – מוריד לי ציפייה.

העיקר שאצליח לעמוד בהתחייבות של לכתוב טקסט כל יום.
וגם אם איכשהו זה לא קורה.
אז מזכיר לעצמי שאני לא מושלם.

נ.ב
הפוסט היומי תוכנן להסתיים אחרי הפסקה הראשונה, בסוף יצא פוסט.
כתיבה מביאה את המוזה.
עשייה מביאה את המוזה.
זו האמת שעובדת לי פעם אחר פעם.