כבר תקופה אני שם לב איך הביטחון של אריאל עולה. היא מספרת הרבה יותר על היום שהיה לה, עומדת על שלה יותר מול איתמר. היום היה יום מהימים האלו שבבת אחת רואים את ההתקדמות.
איתמר הציע רעיון להעלות לשכנים ולהגיד להם שלום, דפקו בדלת וברגע שפתחו איתמר טיפה התבייש, אריאל לקחה פיקוד וענתה על השאלות כמו איך קוראים לכם? מה שלומכם? ואפילו שנתנו להם שוקולד אריאל הסבירה שאיתמר לא אוהב שוקולד ולקחה לעצמה.
עכשיו על פניו זה נראה סטנדרטי לחלוטין לילדה בת 4. אבל זה לא, אריאל לא הרגישה בנוח כשמישהו זר היה לידה, אפילו רצתה שילך, ופתאום היא מנהלת שיח ואפילו מובילה אותו.
איזה כיף לראות בטחון שמגיע אל ילדה וגורם לה להוביל.
תוצאה פחות ציפייה שווה סיפוק
תוצאה פחות ציפייה שווה סיפוקתוצאה פחות ציפייה שווה סיפוק את המשוואה הזאת קראתי בעמד 262 בספר הרגלים אטומים של ג׳יימס קליר. הלסת נפלה לי.ולמה? המשוואה