קצת על אבא

יש את הימים שאיתמר או אריאל או אני מאבדים את זה.
זה יכול להיות מעייפות, מרעב, ומחוסר הצלחה שמוביל לתסכול, מנפילה.
שכיביתי לו את הטלויזיה אחרי עשר פעמים שהוא לא הקשיב ואז האטרף מגיע.
הרבה פעמים זה גם קשור למצב שאני נמצא בו. אם אני בחוסר סבלנות אז אני קולט איך ברגע אני רק מלבה את האש מכל משפט שאני פולט.
אני מחכה לרגע שבו הם ילכו לישון (לשמחתי מעטים הימים האלו).
ויש ימים כמו היום,
זה לא יעזור קלישאתי או לא.
כשאני שם לב בזמן אמת לפלא שמתרחש, ואני נושם את הרגע.

אחרי נשיקת לילה טוב וחיבוק לאיתמר ואריאל.
שוכב רגע בסלון להירגע משגרת סוף יום של ילדים.
אחרי דקה שומע:
״קצת על אבא״ בקול המתוק בעולם.
וישר מצטרף קול נוסף שהוא גם החמוד בעולם של ילדה:
״קצת על אבא״
הולך לחדר שלהם ושני ילדים מחבקים, ומתרפקים עליי.