שתי שאלות שלפעמים יכולות להחזיר אותנו לעיקר.

בן כמה אני?
כמה זמן אני עושה את הדבר החדש שמתסכל אותי?

בקורס ׳דרך המיתרים׳ שמתקיים במוזה. פותחים לך את השער לנגן בגיטרה בשישה מפגשים שבועיים.
העניין הוא שכמעט ברוב המקרים, נוצר תסכול. מצד אחד יש רצון עז להצליח, ואתה אומר הנה שישה מפגשים אני מנגן בגיטרה. מצד שני התעלמות מוחלטת מהמקום שאני נמצא בו כרגע.
ולכן אם שואלים שתי שאלות אלו, זה יכול להחזיר לפרופורציה. כי עם העניין עם הקורס הוא בגישה, והבנה שלוקח זמן לייצר הרגל ולקעקע אותו. נוסיף לזה שמגיעים אנשים שברובם 40 שננה לפחות של נסיון חיים, והרגלים ישנים, וישר אחרי 40 שנה תוך חודש וחצי רוצים להיות מעולים.
אם נבין שעכשיו יש הזדמנות לגישה יותר סובלנית כלפי עצמנו, להבין אנחנו יוצרים קעקוע חדש. וזה יכול לקחת זמן והכל בסדר כי יש לנו אפשרות לעוד עשרות שנים של נגינה, אז משהו השתחחר אצלנו (ביקורתיות ושיפוטיות) ואם נהייה מודעים אליה ונאפשר לה לבוא אלינו ולשרת אותנו, בשביל להשתפר פתאום נראה שהדברים כן קורים. כי אנחנו בתשומת לב ללמידה עצמה ברגע הזה ולא במחשבות שאני לא מספיק טוב.