כשאנחנו פוגשים בנאדם חדש או נמצאים בחדר שיש אנשים שאנחנו לא מכירים, אנחנו באופן מיידי נכנסים למשחק סולמות ונחשים. זוכרים את המשחק? עם חיילי הבאולינג הקטנים, קובייה ולוח מתקפל (מקומט בדרך כלל) היינו זורקים את הקובייה וברגע שדורכים על משבצת עם סולם עולים למשבצת בסוף הסולם והפוך כשמגיעים לנחש.
ישר הראש מתחיל לצרף שחקנים למשחק, שהמטרה שלנו היא לטפס על כמה שיותר סולמות ולנצח את שאר השחקנים האחרים.
אוקיי סבבבה…אבל מה החוקים?
אז, החוקים הישנים אומרים: שבשביל להעלות בסולם כאנחנו רואים את הבנאדם שמולנו אנחנו באוטומט מחפשים במה אני יותר טוב ממנו. אולי אם הוא נראה טוב, אז אני יותר נחמד. אם הוא סופר חברותי, אולי יש בו משהו צבוע. אם היא חכמה, אולי היא מעצבנת. וברגע שמצאנו משהו שלפי הסיפור שלנו אנחנו מעל הבנאדם השני הצלחנו להעלות בסולם.
בחוקים החדשים הדרך להעלות בסולם הוא לא מהמקום של במה אני יותר טוב ממנו. אלא, לדעת מי אני. כל אינטראקציה עם הסביבה תביא למודעות, לשאלות שעולות לי בתוך עצמי, ולהבין את הטריגרים שאנשים סביבי משקפים לי. ברגע שאני במודעות זה כבר נותן לי להעלות על השלבים הראשונים בסולם. אם אני ממשיך בהשוואה שדווקא מייצבת את הסולם, ומדרבנת אותי להתאמץ ולטפס לגבהים שעוד לא הייתי שם. בעזרת ההשוואה למדתי על עצמי עוד משהו. זה המשחק החדש.
המשחק שבו אני עצמי שם את עצמי במרכז וההשוואה לא מביאה אותי להיות מעל מישהו או גורמת לי להגיע לנחש ולרדת נמוך זה המקום של מודעות, מודעות לטריגרים שהסביבה מביאה אליי והמשחק הוא להיות גרסא יותר טובה של עצמי בעזרת הסביבה ממקום של למידה ולא ממקום של קנאה ופחד. אבל הכלל הכי חשוב, הוא להבין שכנראה אני מדי פעם אחזור לחוקים הישנים השאיפה לזכור שהמשחק הוא לטווח ארוך ואני בנאדם לא מושלם שנופל לפינות, עושה טעויות, אך מלא כוונות.
