רבע שעה קודם מחליט שהגיע הזמן להתקלח (אחרי הכל הגיוני להתקלח כל יום)
יש מים חמים בלי דוד, מתקלח הכל סבבה, כולי מבסוט.
בדרך כלל כשיוצא מהטוש אני נותן כמה וישים עם מגב, שהמים יתנקזו לתוך הניקוז ולא ישארו בכל חדר האמבטיה.
פתאום אני קולט שיש קצת מעבר למים הרגילים, אשכרה שלולית באמבטיה.
פתאום אני קולט שהמים לא מתנקזים לביוב.
פתאום אני קולט שהמים יצאו מבעד לדלת למסדרון כניסה.
פתאום אני קולט שהמים הגיעו למטבח.
פתאום אני קולט שלושת רבעי מהבית שלי – שלולית אחת גדולה (התפנקתי על המים החמים).
השעה 23:30 אני גורף מים ותוך כדי רץ להרים מלא חפצים מהרצפה, ואני לא עצבני בכלל (מה הייתי אומר לעצמי פעם, וואא וואהה)
הדבר שאני חושב עליו זה על הפוסט שאכתוב, על הסיטואציה. בהתחלה המחשבה היתה שאשתף רק בקבוצה של המסגרת להתפתחות אישית שאני נמצא בא. אבל תוך כדי הגריפה אני אוזר אומץ ואומר לעצמי יאאללהה All in גם בפייסבוק.
אתחיל ישר מהספויילר, למי שלא יודע אוסי ואני החלטנו להיפרד, ובשבועות האחרונים אני גר בבית משלי (כן זה עם ההצפה).
היה לי ברור שאני לא הולך לספר על הפרידה בפייסבוק. אמרתי לעצמי זה לא עניין של אף אחד. כמה שאני כותב חשוף על עצמי ועל הרגשות שלי, עדיין יש דברים שאני שומר לעצמי ולא משתף. וזה בעצם היופי, שיש לי בחירה.
אבל פתאום תוך כדי גריפת המים, וגם אוסי דיברה איתי על זה הרבה עלתה ה-
ב ו ש ה.
אני חושב שאחד הדברים שעדיין די מגדירים אותי ומצליחים לנהל אותי זו הבושה, גם לדעתי כל הלא נעים שלי, מתקשר לגמרי עם הבושה בסיפור אהבה.
הרגשתי בושה גדולה מאוד לספר על הפרידה. גם לאנשים קרובים אליי, לקח לי זמן לספר. וכל הזמן תירצתי לעצמי שזה לא עניין של אף אחד (ואני עדיין מסכים) אך נראה לי שדבר הופנם תוך כדי הגריפה (רוצים להגיע לתובנות, תגרפו) שיתוף הבושה משחררת. נכון שזה לא עניין של אף אחד, אבל בטח שלא צריך להתבייש בזה, ואני ממש התביישתי. והעניין שגם אוסי וגם לא אני מאשימים אחד את השניה. אנחנו במקום טוב, אולי אפילו כל כך טוב שלכל הסביבה שלנו זה ממש מוזר איך זה יכול להיות.
וגם אמרתי לעצמי (עדיין גורף) הפייסבוק זה חלק כל כך גדול בהתפתחות שלך, אתה חושף שם כל כך הרבה אז יאאלה שחרר, אולי זה יעזור לך.
והדבר האחרון שממש עזר לי, שלפני יומיים אוסי פרסמה. ובתכל׳ס רוב המכרים שלנו משותפים. גם אמרתי לה שהיא מוזמנת לעשות מה שהיא מרגישה. לי זה לא הרגיש נכון לפרסם בגלל כל מה שכתבתי למעלה. אבל אני מקבל את זה לגמרי ואדע להתמודד עם זה.
עכשיו למה אני מספר לכם את כל זה?
כי על פניו אני אמור להיות די מרוסק ואולי אפילו בחרדה קלה.
הפרידה.
מוזה הפסיקה לעבוד לגמרי (הפרוייקט הגדול ביותר שעשינו במוזה נעצר שבוע לפני יציאה לפרסום), כשהחודשים האחרונים היו הטובים ביותר של מוזה.
שיווק ומכירת מופע שאני אחראי עליו הפסיק לגמרי.
אני עובר לבית חדש ממש בסמוך לאקשן של הקורונה.
וקורונה, והאי ודאות הגדולה ביותר אולי במאה שנה האחרונות.
ופתאום הבנתי עד כמה אני חזק מנטלי, עד כמה אני מרגיש טוב. ואדייק אפילו יותר עד כמה אני מאפשר לעצמי להיות חלש מנטלי (ואין פה סתירה זה כל הקטע) בשנה וחצי האחרונות רמת הדיוק שלי עם עצמי התעצמה, ונתתי לעצמי להיות חלש, אבל ממש בכל הכוח. הפסקתי לנסות לשנות (לפחות בחלק שאני מודע) ולהתמסר לכאב, לעצבים, לבושה, ללא נעים ולכל הרגשות האלו. אני לשנייה לא אומר שגם ישר הרגשתי טוב, ממש לא (הנה עובדה התביישתי). אבל אני כן אומר שזה שידרג אותי בכך שלמדתי להתמודד עם עצמי בתודעה נמוכה, בחולשה. לא נבהלתי מזה, לא ניסיתי ישר לשים שיר מרים, או לקפוץ באוייר ולשנן מנטרות. לקחתי כמה נשימות ופשוט למדתי להקשיב, לפעמים אשכרה יצאו דמעות. הבנתי כמה כוח זה לאפשר לעצמי להיות פגיע, להרגיש בעאסה. ועם הזמן קרה הדבר – עצם המודעות עזרה לי להרגיש טוב יותר וגם מהר יותר. לפעמים זה לקח יום, לפעמים אפילו כמה ימים, ולפעמים 10 דקות ופחות.
12 שנה של התפתחות כל הזמן ניסיתי לשנות ולהיות מישהו יותר טוב, וגם גרסא שונה. היום אני מנסה להיות מישהו טוב יותר כלפי עצמי, להשתמש בלא נעים בתוך מנוף לאכפתיות, לאמתפיה, להוגנות. לא להתבאס מזה שאני קצת פראייר ותמים. לא להתבאס שאני נותן אמון ולפעמים מנצלים זאת. אלא לדעת את המרכז שלי ולהבין שהם יפסידו כי בסוף אני לא מטומטם בכלל, ומהר מאוד אני אבין ואז נגמר, חותך.
הבנתי מה אני שווה לעצמי, ומנסה כמה שיותר לא להיות מוסט גם מדברים טובים שאומרים עליי וגם מדברים רעים (למזלי בקושי אומרים רעים) רוב הרעים אני בדרך כלל השופט והמלקה הקשוח.
הבנתי שהנסיבות החיצוניות לא קשורות ליכולת שלנו להרגיש טוב (אשכרה לא רק שהבנתי זאת, הצלחתי להפנים, וזה לקח לי 13 שנה גם להתחיל להצליח (עדיין יש מלא דרך)
אז מה אגיד לכם…
לחיי הצפות עם מודעות כי תוך כדי הרבה אומץ מגיע.
נ.ב
ברגע ששמתי את הבושה שלי גלויה, זה מאפשר לי להעלות עוד שלב ולהתעסק בעיקר בעשייה, ובפחות שיפוטיות. כי ׳החרא שלי׳ בחוץ, וה׳מה יחשבו׳ שעוצר אותי מצטמצם, כי הקלפים שלי פתוחים על השולחן.
