הקונפליקט בין ההתחייבות לכתוב לבין ללכת לישון לבין רצון שזה עוד יהיה עם ערך.
ואז שום נושא לא עולה. חושב רגע על היום וסוקר נושאים ודברים שעשיתי היום שבהחלט יכולים להיות מעניינים אבל עדייין אין לי שם שפיץ.
ואז חוזר לבסיס, ותוך כדי נזכר שלהיות בתנועה הקטנה ביותר עדיפה על חוסר תנועה. אני מעדיף פוסט אינטואיטיבי מחוסר פוסט.
ולמה?
כי ברגע שאני מאתגר את עצמי בכל מקרה לכתוב, אז השריר של היצירתיות, ושל הזרימה מתחזק.
אבל קורה משהו משמעותי יותר. ברגע שאני מאפשר לעצמי לשחרר גרסה גולמית ולא אפויה.
אני בעצם מאפשר לעצמי להיות לא טוב בפומבי ואז זה מוריד לי את השיפוטיות, כי יהיה לי קל יותר להעלות את הרמה בהמשך.
במקום לנסות כל הזמן להיא את הגרסא הסופית ולהביא הברקה וככה השיפוטיות בשיאה מה שעוצר בסוף.
נ.ב
בסוף יצא פוסט
