האבסורד הגדול

היום הייתי במפגש ההתפתחות השבועי עם Ofer Levy
היה שם עומק גדול, בעניין לכאורה פשוט. אנחנו מבזבזים המון זמן בלנסות להרגיש בסדר עם מי שאנחנו.
והנקודה שאנחנו מפספסים שאנחנו כבר בסדר.
שווה שהמיקוד יהיה בלשים תשומת לב לפער שנוצר בין מי שאנחנו באמת מבחינת ערכים ורצונות מובנים שלנו, לבין הפעולות וההתנהגויות שאנחנו פועלים לפיהם. כי אז זה גם הופך לפרקטי, הרבה יותר פשוט לשנות פעולה שאנחנו עושים מלשנות את מה שאנחנו.
לדוגמא:
אם צעקתי על איתמר הילד שלי, זה לא אומר שאני לא בסדר.
אלא שהצעקה לא תואמת את מי שאני באמת. וזה הפער שנוצר והציקה יכולה להיות לא בסדר.
הדיוק הזה משמעותי מאוד משום שהוא מאפשר לעצמנו להיות גם פחות מושלמים וגם לקחת יותר אחריות. כי אם אני מבין ומזהה שההתנהגות שלי לא בסדר ואני שם לב לפער אני יכול להיות אחראי.

אבל אם אני חושב שאני לא בסדר אז לא נוצר פער ואז אין סיבה לקחת אחריות כי זה מי שאני.
זו נקודה עמוקה מאוד ומורכבת להפנמה.
אבל דווקא משהו בדיון שם גרם לי לחשוב על האבסורד הגדול של חיי.
כמעט כל החיים הייתי בנסיון לתקן משהו שהוא לא בסדר בי.
אם זה מבחינת הביישנות שבי שהובילה לשתיקות שלי. לרצינות שלי בחברה וחוסר יכולת לזרום.
לרצון לרצות אחרים, בשביל שיחשבו שאני בסדר.
וזה הקטע הרי כשאנחנו נולדים ובשנים הראשונות אין לנו את כל הסרטים האלו, אנחנו מתקלקים עם הזמן עד שאנחנו מגיעים לגיל שאנחנו מרגישים שאנחנו מקולקלים.
ואז אנחנו נעזרים באינספור דברים חיצוניים לנסות לתקן או להשכיח את הקלקול.
במקום פשוט להיות ולהרגיש מי אנחנו.
אתם מבינים את האבסורד.
אנחנו כבר אנשים מסויימים עם איכויות מסויימות.
וכל מה שאנחנו רואים את כל מה שמקוקל ולא עובד.
אז לחיי להרגיש בסדר עם מי שאנחנו.
ולעשות הפרדה בין הפעולה שיצרה פער בין מי שאנחנו באמת לבין התוצאה שקרתה.
ואם כבר לתקן זו את הפעולה עצמה, לא אותנו.

נ.ב
אני מבין שיש מצב שזה מורכב ולא מובן. אז מי שבא לו או לה לחפור איתי בתגובות אזרום איתכם.