לא הבנתי עד כמה המשפט הזה הולך לשנות את חיי.
בית ציוני אמריקה. באולם הגדול בקומה השנייה, יושבים 80 בעלי עסקים בשולחנות העגולים האלו של האירועים עם המפות האדומות. על הבמה ניר דובדבני מדבר עם הידיים ליושבים שאני בינהם, כשמיקרופון מדונה דבוק לו ללחי, על מכירות, עסקים והתפתחות אישית.
״הפייסבוק זה העיתון שלכם! יש אפשרות למלא את העיתון בתמונות עם מי שתית קפה, ותגובות איזו מהממת את, ויש אפשרות לבחור להגיד משהו משמעותי ״.
מגיל קטן אני זוכר את עצמי ׳פרווה׳ אחד שהוא לא לכאן ולא לכאן. בכיתה היו לי חברים אבל לא הייתי מהחבורה של המקובלים וגם לא הייתי מהדחויים.
הייתי מאלו שגם אם היתה שאלה, הייתי משכנע את עצמי לוותר עליה כדי לא לצאת טיפש, הרי בטח כולם מבינים ורק אני לא, אז למה לעכב?
נולדתי וגדלתי במושב שילת. היינו חבורה של 7 חברים שגם נולדו ב-1983. תמיד הייתי זה שזורם עם ההחלטה לאן לצאת בשישי עם המונית לעיר הגדולה.
בצבא הייתי החייל הממושמע, שעושה מה שאומרים.
וכך זה המשיך לו.
במפגשים חברתיים יושבים חברים וחברים שלהם. אני שותק ומקשיב. יש לי משהו להגיד, מחפש את התזמון, ואת הניסוח הנכון בתוך הראש. כי אחרי הכל מה אם אצא מפגר. או לא קשור. ועד אז כבר החבר׳ה עברו נושא.
וככה בעצם יצא שעד גיל 34 הייתי המופנם הזה שיושב בנימוס ורוצה להגיד דברים אבל בגלל הרצון לצאת בסדר ושלא יחשבו עליו דברים רעים, הוא בוחר לשתוק.
והשתיקה הזאת היה לה כמובן מחיר. הרבה פעמים נראיתי סנוב. נראה שהייתי משועמם (יש מצב שכנראה הייתי). הייתי זה שרק ששאלו אותו שאלות פתאום הראה שיש לו יכולת דיבור.
למען האמת תמיד הרגשתי (גם כיום) הרבה יותר בנוח עם שיחה אחד על אחד. אני יכול להביא את ההקשבה שלי, את יכולת שאילת השאלות שלי למקומות שמעניינים אותי, יכול לנווט את השיחה ולייצר חיבור. הפחד ממה יגידו, ואיך אצא? קטן, כי זה רק אחד מולי מה שהגדיל לי את הבטחון להגניב עוד כמה משפטים.
הייתי מהאנשים האלו שאמרו ״פייסבוק הזה משעמם. כל האנשים האלו שכל הזמן מצלמים ועפים על עצמם, לא מתחבר לזה״ הייתי פאסיבי שצופה בפיד די משעמם.
עד שהחלטתי ללכת בעקבות המשפט מהפסקה הראשונה.
אם יש לי עיתון משלי זאת אומרת שאני יכול לבחור מה יהיה בתוך העיתון? מי יקרא את העיתון? אפילו לבחור עיתונים של מי לקרוא.
וחוץ מההבנה הזאת החלטתי גם לעשות מעשה.
לכתוב!
עכשיו שתבינו… מה זה לכתוב? חשבתי על עצמי כעילג עם ניסוח של בן 12. אבל משום מה עדיין בחרתי זאת.
כותב על התפתחות אישית, על תובנות שעלו לי מאיתמר הבן שלי, כותב תובנות מהרצאות של טד, כותב על אירועים שצצים לי בחיים.
חושף סדקים בחלון של אינסטגרם שבחיים לא היה לי האומץ להגיד. כמו פגיעות וקושי אישי, חוסר הצלחה עסקית.
מנסה להתמודד עם עצבים שעלו לי, או תחושה של דאון.
ופשוט לוחץ ׳פוסט׳
פתאום בקורס שאני משתתף בו בא אליי בחור חרדי בן 34 עם 5 ילדים וחנות צעצועים (אני בגילו ועם אחד, כן?) ומספר לי איך הוא מקריא לעובדים שלו את הפוסטים שלי.
פתאום אני רואה תגובה ״אתה מצליח לכתוב את מה שעובר לי בראש״
פתאום אני פוגש חבר שלא ראיתי אותו 5 שנים והוא מעדכן אותי שהוא ממש נהנה לקרוא אותי, ואנחנו מפתחים שיחה מההקשר של הפוסטים.
מתחיל להבין איך כתיבה זה חמצן בשבילי, מרגיש מה זה עושה בגוף, התובנות שצצות כמו פופקורן. החיבור לעצמי ואת המפתח למגירות שהכתיבה נותנת להיכרות עם מי שאני, ואם אדייק, עם מי שאני באמת בלי חרטוטים.
כתיבה שינתה את חיי! היא נתנה לי פה נוסף. נתנה לי ביטוי עצמי. נתנה לי אומץ. נתנה לי את האפשרות לקחת את עצמי לא בכזאת רצינות שהייתי רגיל 34 שנה.
ומה שגיליתי בעקבות המסע שלי זה שהרשתות החברתיות (אצלי זה פייסבוק),
מאפשרות למופנמים להיות מלכי הכיתה.