אבא טיול

אז ירדנו במדרגות, אחת, שתיים, שלוש, לאט ובזהירות,
איתמר לקח את האופנים הכחולות, תלת אופן צר מפלסטיק ויצאנו לדרך…
ההליכה עד לגן המשחקים היא אולי 3 דקות בקצב איטי.

מתחילים ללכת, איתמר עוצר כל כמה דיוושים-(פלינסטון סטייל),
כל עצירה שלו מוציאה אותי עוד קצת משלוותי.
הוא עוצר ואני כל הזמן חוזר אומר: איתמר בוא! קדימה איתמר! נווו!
אני מרגיש איך לאט לאט אני מאבד סבלנותתתתתת. בוא כבררררררררר.
בשלב מסוים אני כבר לא יכול לשמוע את עצמי גוער ונשמע כמו זקנה לא מרוצה בסופר.

פתאום אני עוצר רגע, מקשיב לסיטואציה, לעצמי ולילד שלי ומבין שבעצם – 
למה קדימה? למה נו?
לאן אני ממהר? לאיזה יעד? למה אני מאבד סבלנות?
הרי בגן משחקים נמאס לו אחרי 10 דקות,
והוא מתחיל להגיד: הביתה, הבייתתה, ההבבייתתתתההה.
ואז
נפל לי חצי אסימון מטורף לחיים:
איתמר בין שנתיים וקרמבו נהנה מהדרך,
איתמר נהנה מהדרך!
לא חשוב לו רק להגיע ליעד…
כל אוטו שעבר, הוא עצר, התבונן בו אבל באמת ואמר: אוטו אדום, אוטו כחול. כל עץ הוא אומר: עץ גדול. בהמשך: מקל, מדרכה, לא כביש. כן כביש.
לכמה פרטים הוא שם לב בזמן שאני רק רציתי כבר להגיע…

איתמר יוצא לטיול. ומתכוון לכך, זה טיול של באמת.
הוא נהנה מהדרך, נהנה מלהסתכל על מכוניות ולהגיד: אוטו כחול, אוטו אדום.
נהנה להגיד: זה לא שופל זה מחפרון (כן לימדתי אותו מה זה מחפרון-כבוד!) נהנה לראות עצים.
גן המשחקים, המגלשה, הברזיה, זה נחמד אבל זה לא העיקר אצלו העיקר אצלו זה הטיול. הדרך.
הילד סקרן!
כל כך התלהבתי ובעיקר התרגשתי – 
מהפנט אותי כל פעם מחדש, הילדים שלנו כל כך חכמים, או יותר נכון הם כל כך בתוליים בלי כל מנגנוני ההרס שסיגלנו לנו במהלך החיים.
רק להקשיב, להתבונן ולחשוב אולי יש משהוא במה שהם עושים.
אולי הם יודעים איזה דבר שאנחנו עדיין לא גילינו?
מי שאמר שאנחנו המבוגרים מלמדים את הילדים שלנו – טעה בגדול.
היום אני מחליט ללמוד מהילד שלי, שבקושי יש לו פז"מ בעולם – 
ואני לא ממהר לשום מקום, אני יוצא לטיול של החיים ונהנה מהדרך.

התחברתם? שתפו

נ.ב
הפוסט נערך ודוייק ע"י ראש הזהב