הימים האלו שאתה מנסה להניע מהבוקר ולא מצליח.
זה קורה בדרך כלל אחרי ימים עם רצף חיובי, או יום מעולה.
היום שלאחריו די צונח.
אם אני הולך ומנתח לפי המודל שלמדנו במסגרת אז כרגע מרגיש בסולם של ההישרדות ואז צפים הקורבנות וההתמסכנות ואיך מעלים בחזרה הילוך.
עוד דבר ששמתי לב היום זה העניין של האיחורים וכמה אני שונא לאחר אך בעיקר מרגיש לא רציני כשאני מאחר וגם פה זה מתחבר לפחד ראשי שלי – לא לעמוד במחוייבות משמע – לא יאהבו אותי.
הדיבור הפנימי שלי מנסה להוציא אותי החוצה מהדבר, ואני מבין שאני גם צריך להיות בקבלה למה שנעשה, אך עדיין תחושת הבאסה עדיין משחקת תפקיד.
תוך כדי שאני כותב, נזכר שטוני רובינס אומר: שאם אנחנו במצב של הוקרת תודה אז אין לנו מקום לכעס כי זה ממיס אותו.
לכן אעשה רגע הוקרת תודה של כמה דברים, בתקווה שזה יכניס פרופורציה.
תודה לאוסי שיש לנו זוגיות כזאת מדהימה.
תודה שיש לי ילדים סופר חמודים וכל כך נוחים (למרות שהם חולים כל הזמן ולא הולכים למסגרות)
תודה שמצאתי מה אני רוצה לעשות בחיים, ואני עושה אותו.
תודה על כך אני נמצא בתהליך התפתחות תמידי ומנסה כל הזמן איך ללמוד.
תודה שיש אנשים שאומרים לנו תודה על מוזה.
תודה על כך שאני בריא.
תודה על כך שאני יכול לרוץ 3 פעמים בשבוע.
תודה שאני יכול להשתמש בכל החושים שלי (למרות עיוורון הצבעים)
תודה שיש לי רעיונות טובים.
