שבת בבוקר. ארזנו את הילדים ויצאנו לחברים. הם גרים במושב והחבר (שיש לו קלאב קאר) שאל אם אנחנו רוצים לעשות טיול עם הילדים, יש שם רפתות וטרקטורים (איתמר משוגע על טרקטורים).
מכיוון שהקלאב קאר קטן ולא יכול להכיל 2 זוגות הורים עם 4 ילדים. ישר עלתה לי המחשבה שאוותר על הנסיעה בשביל שיהיה מקום לכולם.
מה שאהבתי בעניין שהמודעות קפצה אליי. ושמתי לב לזה ישר, איך אני מוכן לוותר על עצמי בשביל אחרים. הרצון שלי מתבטל ברגע בשביל אחרים.
בסוף נסענו כי האמא השנייה ויתרה (הילד הקטן היה צריך לישון). וכך היה מקום לכולנו.
במהלך הנסיעה הילדים שיחקו יפה, וצחקו מלא, ופתאום הילדה של החברים התחילה לזרוק אבנים קטנות על איתמר. ואיתמר במקום להגיד לא נעים לי. פשוט ישב וספג, עד שבשלב מסויים נעלב והלך אחורה.
גם פה קפצה לי המודעות. איך אני אותו דבר, לא נעים לי להגיד לא נעים לי. ולפעמים אני מוכן לספוג דברים שלא מתאימים לי בשביל להימנע מזאת.
לחיי מודעות, במשחק שלי החיים.
