לפני כמה ימים אחרי התלבטות האם להמשיך עם האימונים הפונקציונאלים,
החלטתי: ״אני פורש״

כנראה שלא יעלו במבזק מיוחד, בחדשות ערוץ 2  ב- 15:15.

אך עדיין, בואו נדבר רגע על הסרט שמתרחש בראש.

לסת׳ גודין יש קטע בפודקאסט, שבו הוא מדבר על ה-״דיפ״ – "Dip״.

שבתחילת פעילות/פרוייקט, יש לנו הרבה מוטיבציה אך כשמגיע קושי, הרבה פעמים זה מוביל אותנו להגיד: ״אני פורש״, ומי שמתגבר על השפל ממשיך להעלות למעלה – דמיינו, עקומה בצורת האות U.

הוא מעלה שם נקודה מעניינת, לפני שאנחנו מתחילים פעילות, פרוייקט… כדאי שנדע, מתי תהייה נקודת היציאה שלנו?
והמסקנה: רובנו, לא יודעים באמת מתי לפרוש.
יש כל כך הרבה מצבים שאנחנו פורשים קצת לפני העלייה, או שאנחנו פורשים לפני שבכלל נתנו לעצמנו צ׳אנס להצליח.

ואז הדבר שיכול לקרות שאנחנו מקבלים תסכול והרבה פעמים שריטה שאני לא טוב, שאין סיכוי וכל מיני תירוצים להצדיק את הסיבות שלנו.

יש את הקונפליקט בין להיות קשוב לרגשות ולעבוד לפי האינטואיציה שלנו לבין כך שיש דברים שהם באמת לא נעימים ויכולים לקחת גם כמה חודשים עד שהם הופכים להרגל כל כך חזק אצלנו.
בעיקר כשמתחילים לראות תוצאות שהרבה פעמים לשם כך התחלנו בהתחלה.

ההחלטה שאני קיבלתי זה להמשיך לעוד 3 חודשים.
הדיבור הפנימי – בוא ננסה בינתיים לראות עוד סוגי ספורט שניתן להתחבר אליהם, ולהתחיל ליצור הרגל שם.
והבנה בכוחה של התמדה אבל מהכיוון שבסופו של דבר זה לא באמת מזיק, נכון שלא כיף אבל, יש תוצאות בגוף, יש אנרגיה, זה עוזר לי לשמור יותר על תזונה נכונה ובתור אחד שיושב כל היום מול מחשב זה משהו חובה אצלי.

איפה נקודת השבירה שלכם, שתכנון מראש אולי יביא אתכם לגבהים חדשים?

נ.ב
חלק מהפתרון שלי לצלוח את ה-3 חודשים זה להכניס למשחק שלי את הסקרנות, וללמוד מכל אימון, ולהכניס יותר סקרנות.
ולשחק אותה, כי אני בוחר להתאמן וזה הדבר שהכי חשוב לזכור.