״שלום, הגעתי למרכז מוזיקה מוזה?״

אני: היי, כן הגעת למוזה, לא בדיוק מרכז למוזיקה. אני אורי מה בדיוק את מחפשת?

היא: ״מחפשת מורה לכלי מסוייםי״  (שלא אביך אותה במידה וקוראת)

אני: ״אההה בעיקרון אנחנו יותר מכוונים אליכם ההורים, עם הקורסים שיש לנו.
חוץ מתיאטרון אנחנו מאמנים שגם שם יש לנו ילדים. בא לנו שההורים ישקיעו זמן בעצמם!

ופה התחיל להיות מעניין…
ובגלל שהיה חיבור טוב, אישה מאוד נחמדה התחלתי קצת לשאול אותה שאלות ולהתעניין וראיתי שהיא מאוד משקיעה בילדים שלה שזה מדהים בעיניי.ֿ

ואמרה משפט מאוד שזה אולי המהות של השליחות שלנו.
״אני בעצמי כבר לא משקיעה אני כעת משקיעה בילדים שלי.״

ניסיתי להבין למה?
למה היא ויתרה – סיפרה לי שפעם ניגנה 12 שנה בפסנתר שהיתה ילדה וזה עשה לה ממש טוב, סיפרה שהיתה בתיאטרון כמה שנים והמורה אמר לה שהיא שחקנית טבעית.

ופה לא הצלחתי באמת להבין למה הויתור הזה. היא נתנה לי כל מיני סיבות שלא הצלחתי להבין וסיימנו את השיחה ברוח חיובית, שאני לא מבין אותה והיא חושבת שאני לא מבין.

לכל אחד יש את האני מאמין שלו וזה בסדר לחלוטין,
אבל לי תמיד חשוב להקשיב ולהבין האם אני מספר לעצמי סיפור שעושה שעובד לי בטווח הקרוב והרחוק.
כי אנחנו יכולים להקריב וברור שנקריב למען הילדים שלנו כי בשבילם אנחנו חיים.
אבל זה לא תמיד חייב לבוא על חשבוננו.
ועוד דבר שאני לומד ואמשיך להגיד אותו אינספור פעמים. ככל שנשקיע יותר בעצמנו ונהייה מלאים ככה יהיה לנו לתת יותר לסביבה.