איתמר קם הבוקר במצב רוח חמוד חמוד חמוד,
זרם לצחצח שיניים, חיבק, צחק ופתאום דבר קרה.
הילד קצת פחות חמוד.
מתחיל בלא רוצה ללכת לגן, ממשיך בבכי – לא רוצה ללכת לגן
ומשם מסע שכנוע תוך כדי חצי כפייה ובכי שאין מה לעשות, לגן צריך ללכת, אם אתה רוצה ואם לא.
באוטו המשיך הבכי ותוך כדי שאני אומר די, די איכשהו נחתה עליי הסבלנות (לא יודע מאיפה) והתחלתי לספר לו מה יהיה בגן, והתחלנו לדבר על מאכלים של קיץ והפלא בפלא בשנייה, איתמר חזר להתנהג בחמידות.
ואז ירדה לי ההבנה, שכבר הוכיחה לי בעבר את זה, כשאני מגייס את אורח הרוח שלי.
ופה מתחיל השיעור שקיבלתי:
במצב של בכי ובאסה, הדבר האחרון שעוזר זה להגיד: די תפסיק.
הרבה יותר קל לנסות לשנות נושא ולדבר על דברים חיוביים. גם אם הוא לא משתף פעולה, שאנחנו נדבר, פתאום יש את הסיכוי שהוא יצטרף.
ובאותה שיטה אנחנו יכולים להתמיר את עצמנו.
