תרגמתי בתרגום חופשי שלי את המאמר של סת׳ גודין על התפיסה שלו על קיצורי דרך

The shortcut crowd

אין שוק אחד, יש שווקים.

ולשווקים יש פלחי שוק. יש אנשים שנהנים מלקנות יין יקר. יש אנשים שיוציאו את הכסף שלהם על חתונה ענקית. אנשים שמשלמים למאמן אישי.

ובתוך פלחי השוק, יש צרכנים זהירים, צרכנים מסורתיים, צרכנים שמחפשים להיות הראשונים בכל דבר חדש שיוצא. יש את המתמקחים, הציידים, הנהנתנים, ואת אלא שבכלל בוחנים את התנהגות הצרכנים.

קיימת העובדה שבהרבה שווקים, בייחוד הקשורים לפיננסי, עסקים קטנים, ומערכות יחסים, יש אנשים שאובססיבים עם קיצורי דרך.

הם רוצים משהוא ש- "Good to be true״

הם מגיבים להבטחות גדולות שמבטיחות קסמים, הרבה פעמים תוצאות מהירות.

הם רוצים דף נחיתה, מתנה חינמית, מכירה בדחיפה. 

הם מגיבים להצעות אלו כי הראדאר שלהם קולט שיש קיצור דרך בהצעה.

תראו גם את הקורבנות של התעשייה של. ניתוחים פלסטיים, אשר משלמים סכומים אסטרונומים לגלות שזה לא משנה את חיי החברה שלהם.

יש סיבות מסובכות לרצון למעורבות לסוג הזה. זה יכול להיות שההבטחה והלחץ של נאומי המכירה גורמים לאנדרופינים שמביאים לסיפוק. ואולי זה שעמוק בפנים, פלח השוק הזה מבין שדברים שנראים טוב מדי לא באמת יכולים לעבוד, וזה בסדר איתם, בגלל שהם לא באמת רוצים לשנות – הם פשוט רוצים להיות מסוגלים להגיד לעצמם שהם ניסו. שהארגון שהם שילמו בשבילו כסף נכשל, כמבון שזה הכשלון שלהם.

ברגע שאתה רואה שזה פלח שוק של קיצור דרך, אתה יכול לבחור לתת להם שירות או להתעלם מהם. ואתה יכול להיות חלק מהם או לא לקנות. אבל אתה צריך להחליט.