ואז אחת מהן קוראת לי ומסמנת עם היד לבוא רגע.
״אתה יודע…כל פעם אני מגלה משהו על מוזה. המקום שיצרתם פה, הבית הזה, מצליח להחזיר אותי להיות ילדה. יש לך מסגרת שבא אתה מתנתק מכל העולם החיצוני ובא להיות עם עצמך בדברים שעושים לך כל כך טוב״

כשאמרה מחזיר אותך להיות ילד, ישר קפצה לי אסוציאציה, שלפני כמה זמן עוד בוגרת סיפרה לי: שמרגיש לה שהיא ילדה עוד הפעם, וזה נותן לה את האפשרות להיות משוחררת עם עצמה ולהתנתק לקצת ממה זה ייתן לי בחיים, וממבחן התוצאה. פשוט להיות עם האהבה שכל כך הרבה זמן שמתי בצד.

ותוך כדי שאני כותב את המילים, פתאום קפץ לי, שגם ירון בקורס דרך המיתרים כל הזמן מדבר על המקום של לחזור להיות ילדים. לשחק, לחקור, להסתקרן, להיות ברגע של המשחק, להרגיש.
ירון גם נותן מלא דוגמאות שללמוד לנגן בגיטרה זה כמו תינוק שלומד שפה וכל המשמעויות המנטליות. כמה אנחנו צריכים לנקות בשביל לחזור לבסיס ולמה שעושה לנו טוב בלי כל השכפצים, הקסדות, הכפפות ולפעמים גם הרכב הממוגן ששומר עלינו כל כך טוב שאנחנו רוכשים ומשדרגים במהלך החיים.

אתמול הסתיים המפגש הראשון של נעם חבורה של אנשים שלפני שלוש שעות ישבו על כיסאות הפלסטיק מאיקאה עם פרצוף נבוך יוצאים למסע של גילוי לתוך עצמם.
כמה מסקרן הולך להיות להם.
ומאחל להם שגם במסע הזה, תקפוץ הילדה בת השלוש עשרה, עם תום וחלומות על העולם אך בעיקר עם רגש שכתיבה פשוט עושה לי טוב.

נ.ב
כנראה יש מוטיב חוזר של הילד שבך במוזה. וכל כך כיף לגלות את הערך הזה דרך הבוגרים שלנו.
יש לנו זכות כל כך גדולה פשוט להקשיב ולראות בעיניים מה השקעה בעצמך והתמסרות יכולה להוסיף לחיים.
תודה רבה לכם על זה.