מרגיש לי שהתחנכנו בעולם של תשובות.
בבית ספר לימדו אותנו במשך 12 שנה שלומדים בשביל מבחן או שהמבחן משקף לנו אם אנחנו יודעים. במבחן יש שאלות. ואז יש בנאדם אחד (נקרא לו מורה) שמחליט/ה אם התשובות שלנו נכונות או לא. מה שקורה בדרך כלל, שגם למורה יש את התשובות ממקום גבוה יותר. בנוסף גם יש כללי התנהגות, שמהר מאוד לומדים מה מותר, מה אסור, מה נכון, ומה לא?
בגדול יש לנו תשובות.
מאז שהאינטרנט נכנס מגוון התשובות שלנו התעצם. נפתח לנו השער לקבל עוד ועוד תשובות מאנשים ברחבי העולם, מתרבויות שונות, עם השקפות שונות, נסיון חיים שונה.
מה שמצד אחד אולי מוביל לבלבול אך מצד שני, עוזר לנו לקבל תשובה לשאלות גם יותר מורכבות, כמעט לכל שאלה שאשאל – מניח שאמצא תשובה באינטרנט.
העניין המורכב יותר, והמעניין (שגם יכול להיות מתסכל ומעצבן) שככל שהמודעות לעצמנו גוברת, ככה ההבנה שהחיים קצת יותר מורכבים מתשובה אחת. הצורך הזה בתשובה ברורה, בנכון לא נכון, בוודאות, יכול להגביל אותנו הרבה פעמים.
האומץ להיות בלי תשובה ברורה, זה עצם העניין.
לקחת אחריות על החלטה שקיבלת גם בלי ידיעה שזה הדבר הנכון.
וזה גם דבר ששמתי לב על עצמי לאחרונה, לפעמים קשה לי לקבל החלטות. זו גם הסיבה שאני כל כך מאמין בעשייה, כי אז אני מבין אם ההחלטה שקיבלתי נכונה או לא. (שגם עשייה זה סוג של החלטה אם אני מתחכם).
אז בתכל׳ס מה שאני בא להגיד זה שכנראה אין באמת תשובה בדברים המשמעותיים באמת. הדברים תלויים בכל כך הרבה גורמים וחלק מהעניין זה ללמוד להקשיב לעצמנו – איך להגיב ואיך לקבל את אותם דברים. אולי ללמוד מהם, אולי לנצל אותם, אולי לשנות,לשפר מה שניתן.
בסוף, העניין הוא לדעת לבחור את הסיפור הנכון. לפני – בשביל שיהיה לנו כוח להתמודד. או אחרי – שיהיה לנו כוח להתמודד.
