היתה עוד נקודה שמתחברת כל כך למוזה. 
הוא יצא בהצהרה: ״אתם לא מעניינים אף אחד״
וישר הסביר: זה לא מהמקום שמה שאתם אומרים לא מספיק חשוב, אלא מהמקום שאנחנו בונים לעצמנו סיפור שלם, ואנחנו מלאי חשיבות עצמית שכל מה שאנחנו יוצרים חייב להיות מושלם בשביל אחרים, במסווה לעצמנו. ובסופו של דבר, כל אחד די מעניין את עצמו, אז חבל לבזבז אנרגיה מיותרת. (אולי זו קצת פרשנות שלי אז סליחה שי – שיטט יצאה התנצלות)

אני גם באופן אישי חושב, ולקחתי את זה מסת׳ גודין כקונספט, שאם אנחנו רוצים להיות כותבים טובים אנחנו קודם כל חייבים להיות כותבים גרועים.
הרעיון הזה של טקסט ראשון מושלם הוא די שטויות ולא ריאלי. עדיף לכתוב 100 טקסטים ושאחד יצא טוב מאשר לכתוב במשך שנה טקסט אחד ואז גם אף אחד לא מבטיח לנו שיהיה טוב. 
ובעקבות המשימה קרה דבר עוד יותר מהמם שנתן לי עוד פעם חותמת בדרכון של מוזה.
**ללא שיפוטיות וביקורתיות**, עד כמה זה מיוחד בעולם של היום.
כל כך הרבה פעמים אנחנו חושבים מה יגידו עלינו. אני אלוף בזה. זה ניהל אותי, ועדיין מנהל אותי למרות שאני בתהליך גדול של קבלה לנושא.
מהחשש, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להגיע לגיץ של מה שעושה לנו טוב.

במוזה אנחנו מנסים ליצור חלון הזדמנות קטן, וזה בזכות הבחירה שלנו באנשים שמגיעים אלינו. אם אנחנו מרגישים בשיחת הטלפון הראשונית שלמישהו אין מספיק אינטיליגנציה רגשית להכיל אחרים. נוביל לכך שהוא יבין שזה לא בשבילו.
אחד הדברים שהכי חשובים לנו שאתם מגיעים לסדנה במוזה, זה שאתם מרגישים שמי שיושב מימינכם ומשמאלכם מכיל אתכם אפילו אם אתם קצת ״לא אפויים״ כמו שמישהי אמרה לי לא מזמן.
אנחנו מתים על ה״לא אפויים״ על האנשים שלא מוכנים לשחות עם הזרם. ואפילו אם אתם שוחים עם הזרם שהכל טוב, אבל בא לכם לעשות הפסקה קטנטנה ולהיכנס עוד קצת לתנור.

הלוואי (כמו שבועז שרעבי שר) שתאפשרו לעצמכם.
אנחנו נשתדל לעשות הכל בשביל לעזור לכם עם ההרגשה הזאת, כי אנחנו רואים אצל בוגרים, עד כמה זה משמעותי ויכול לעשות לכם טוב בקצב הנוכחי של החיים.