אמפתיה

יש מילים גדולות.
מילים כאלו שהרבה פעמים נזרקות לאוויר בלי באמת יכולת להרגיש ולהפנים אותם. מעליי מרחפות די הרבה מילים כאלו עם פאתוס (שלפעמים יש לי בחילה מעצמי). לפעמים אני נלכד במלכודת של לנסות להשיג את אותן מילים גדולות עם פספוס גדול בדרך של מה זה אומר? והאם אני בכלל יכול להכיל אותן? עוד ממשפחת הגדולים: חזון, משמעות, שלווה, אהבה.

אבל לפני שאני מתפזר, דווקא רוצה להתמקד ולנסות להקטין. בשבועות האחרונים אני מעמיק את מערכת היחסים שלי עם המילה הגדולה הזאת. בשבילי אמפתיה היא מתחילה במערכת היחסים שלי עם עצמי על הדיבור הפנימי שלי בעיקר שאני במקום שאני אומר לעצמי: עד כמה מפגר אתה יכול להיות?? כשאני מוציא את החגורה לתת לעצמי בגב.אני שם לב איך האמפתיה נותנת לי רגע אפשרות לעשות זום אווט לסיטואציה, לתת לעצמי להיות ברגשות של ההלקאה. לתת את המקום לצורך ולרגש שעולים מהסיטואציה. להכיל את הטעות שעשיתי לפני שאני בכלל מכניס את השכל, פשוט לתת מקום.

משם אני גם לומד עכשיו להוציא אותה החוצה. אני שם לב עד כמה החיים שלי יכולים לתסכל שאני מסתכל על העולם רק דרך מערכת האמונות של עצמי. זה היה לי עם תקופות שרציתי להיות מובן וצודק. דרך האמפתיה אני יכול לגלות שבסופו של דבר, זאת ההשקפה שלי, זה מה שאני חושב. זה לא אומר שככה זה צריך להיות (למרות שלפעמים, לא אתנגד בלשון המעטה). האמפטיה עוזרת לי להיות צנוע יותר. לי יש ראייה אחת מתוך אינסוף דעות. אמפטיה עוזרת לי להוריד קצת את ההשוואות, הראייה שלי לא טובה יותר משלו ואז גם שזה הפוך זה עוזר לי לקחת זאת קצת פחות אישי – זה שלו בלי קשר אליי.

אז יש לי עוד הרבה מה לגלות במילה הגדולה הזאת. אבל מרגיש שהמודעות לזה בשבועות האחרונים נותנת לי יותר חופש כי כשהראייה שלי היא לא הדבר היחידי והצודק בעולם אז כשדברים פחות זורמים זה עוזר לי להבין שיש לי עוד אפשרויות.