הערב סיימתי לקרוא את הספר ׳שקט׳ – כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיקים לדבר, כתבה סוזן קיין.
בשנה האחרונה עשיתי העמקה וחיבור עם מערכת ההפעלה שלי.
התחלתי להבין – מי אני?
דייקתי לעצמי שאני מ.א.פ – מקור אנרגיה פנימית. שמקור האנרגיה שלי הוא פנימי, ודווקא לבד ושקט מחייה אותי, ונותן לי מוטיבציה. ואחרי אירועים חברתיים אני צריך את השקט שלי בשביל להיטען.
ופה בדיוק נקודת החיבור לספר שקראתי. בספר מדובר איך העולם על פניו שייך למוחצנים. איך מבית הספר אולי אפילו מהגן, מי שמשמיע קול הוא החזק וקל לו יותר לשרוד, ואותו רואים. ומי ששקט צריך ללמוד איך להשמיע יותר את קולו.
בספר היא מראה עד כמה זה לא מדויק. ואיך שליש מהאוכלוסיה הם אנשים מופנמים והיא מראה המון חוזקות, שברגע שמכירים בהם ופחות מתנגדים להם מגיעים למקום טוב מאוד.
זה מתחבר לי בצורה בלתי רגילה עם המקום שאני נמצא עכשיו. לקבל את המופנמות שלי, לקבל את זה שאני לא רוצה להיות זה שצועק ואומר את דעתו בכל מקום. יש לי את הקצב שלי, אני צריך את השקט שלי לקבל החלטות, לקבל רעיונות. אני אוהב להיות לבד. אני אוהב עומק של דברים, אם זה שיחות, ואם זה ללמוד, ואנשים שמדברים על דברים משמעותיים בשיחות איתם. אני איש של אחד על אחד, הרבה יותר קל וכיף לי לבוא לביטוי באחד על אחד.
