״אורי, אני גם רוצה שתעלה״
רן שריג אומר במפגש האחרון של סדנת הכתיבה שלו.
עולה עם הטלפון ביד. מרגיש איך הידיים מתחילות לרעוד וגם רגל שמאל.
״וואאווו זה מלחיץ״ אומר בקול בתקווה שזה יפחית את הרעידות. זה לא.
אחרי חמש דקות ושלושים שניות יש לי מצולם אז יודע, מחיאות כפיים ואנחת רווחה שלי.
בעודי אומר לעצמי: היה די מגניב, אפילו קצת נהנתי.
אין ספק שזו חוויה סופר מוזרה בשבילי לעמוד ולנסות להצחיק, אבל באמת שאפילו זה קצת הצליח.
עכשיו,
מה למדתי מזה? שדברים אישיים וקרובים יכולים מאוד להצחיק אם מייצרים קצת הרחקה והקשר מצחיק. דברים אפילו טרגים יכולים להעלות צחוק אדיר, וגם ליצור חיבור מיידי.
למדתי גם כמה זה הצחוק בטקסט יכול להקליל ולייצר חיבור.
לקח לי 6 ימים לזרוק על הנייר נקודות שלא הייתי מרוצה מהן וממש לא הצחיקו ועוד קרוב ל-5 שעות שלמחרת כבר היתה הסדנה בשביל להדק זאת.
דבר שגם הראה לי כמה רצינות צריך בשביל לייצר צחוק.
נ.ב
רציתי לכתוב משהו יותר עמוק
אבל הרגשתי שאם אני לא כותב זה יבלע לי במהלך השבוע, אז זרמו.
