יש סביבנו אנשים קרובים, שבאמת רק רוצים לעזור.
הכוונה שלהם טובה כל כך. בדרך כלל הם גם קרובים מאוד אליכם.
אבל…
איכשהו זה יוצא הפוך, לא הרצון שלהם לעזור. אנחנו!
איכשהו זה מפעיל אצלנו כפתור הפעלה לוואחד פצצה, שברגע אנחנו מתפוצצים.
ועל מה? על הרצון שלהם לעזור (הזוי, אההה)
בניתוח שכלי, אני באמת אומר לעצמי: ״ אני גנוב״, אני צריך להקשיב ולהבין את המקום, ואת הסיבות שיש להם לדאוג לי, ופשוט להגיד תודה.
אך במקום זה הרגש מתפוצץ, ואנחנו מגיבים בכעס כי הם כנראה נגעו לנו בנקודה, שאנחנו עדיין לא יכולים להוכיח להם שאנחנו בדרך, ואז האגו מתפרץ שאיך אתם לא מאמינים בי? ודברים קרובים.
אז כותב לעצמי בעיקר אחרי התפוצצות.
הם רק רוצים לעזור. בלי אבל.
יש להם כוונה טובה, ואני כנראה צריך לעשות עוד כמה צעדים עם עצמי בשביל להכיל, ואולי לתקשר להם איפה אני נמצא ומה אני מרגיש.
ולהגיד תודה על הדאגה, מכל הלב.
נ.ב
יאללה הלכתי להתנצל
