במפגש האחרון של דנה ברגר במוזה, החלטתי שאני משתתף פעיל.
המשימה היתה להמציא שלושה שקרים ושלושה אמיתות.
אחרי משחק קצר וקליל של החלפת השקרים והאמיתות בינינו לכל אחד נשאר טריגר שממנו הוא יוצא לכתיבה (כתיבות רצף זה כלי, שדנה אוהבת לעבוד איתו)
כך מצאתי את עצמי עם טריגר אחד שבחרתי מבין כל השקרים והאמיתות שהסתובבו בחדר.
אני עוד האמנתי שהטריגר היה משפט של אמת, נתגלה כשקר.
הסיבה שאני משתף טקסט כל כך גולמי שנכתב ב-25 דקות, זה להראות לעצמי למה לפעמים כדאי לקחת את עצמנו בצחוק.
כתיבת שירים לא מושכת אותי, כתבתי אולי שלוש פעמים שיר. האתגר דווקא כן משך אותי.
ואמרתי: ״יאאללה בוא נשחק״
חברים תרשו לעצמכם לכתוב חרא!
יש לנו ציפייה לפעמים שטקסט ראשוני צריך לצאת בצורה מסויימת.
והסיבה האמיתית שמשתף, שהצלחתי להצחיק את עצמי עם הכתיבה.
הרי אני אחד האנשים הסחים בארץ ישראל (ראיתם הוספתי ארץ)
אלנבי תל אביב 1995
יש לה חברה, שקוראים לה שני
משוגעת שמתנסה בהכל
גמד בכניסה מטר חמישים
מגפי עור במקום הנקרא הקוסם
בכניסה מסודרים זוגות זוגות
מחניקים שרשראות של כלבים
אורות אדומים ירוקים וכחולים
נתלים מעומעמים על התקרה
ריח הגומי ובון ג׳ובי ברמקולים
קולות קראו: מי כלב? איך עושה כבשה?
ורעש של מחיאות כפיים.
פתאום בפינה נשען על עמוד
לבוש הוא בג׳ינס וחולצה
מחזיק את הכוס עם מיץ תפוזים
במבט של קצת מבוכה
אני כבר חשבתי, זה לא הגיוני
איך הוא קשור הבחור
מגיע אליי, עם מפית בידו
אומר שלא הבנת את הקונספט
ואני חושבת איזה חצוף, אתה מדבר
עשרים שנה אחרי בארוחת שישי
חבר מהעבודה שואל איך הכרנו?
חייכנו בינינו ואמרנו ביחד:
״בפייסבוק״
