השבוע היה לי שבוע מלא השוואות שקצת הכניס אותי למעצור.
ראיתי בלייב אנשים שאני מאוד מעריך נותנים גז בהקשר העסקי, בזמן שאני מרגיש שאני תקוע. ממש ראיתי איך זה מכניס אותי קצת למצב של לחץ, ברמה שאני הופך לקורבן של הנסיבות, מקפיץ את המתג של ה׳לא מספיק׳ ומאבד קצת את המיקוד.
תפסתי את עצמי במודעות על כך בגלישה בפיד של הפייסבוק, והאחות באינסטגרם.
היום הרגשתי שזה הגיע לסוף והתודעה חזרה, וכך גם נולד הפוסט. יש לי באג בייצור בהקשר של השוואה (הלוואי שזה היה הבאג היחיד, אבל אנחנו עכשיו אופטימים).
הבאג קשור לעיוורון. ברגע אחד שעולה לי ההשוואה אני מסתכל רק על דבר אחד, אם אני ספציפי על הסיטואציה: איך הם מייצרים מלא מכירות ואני לא.
אני לא מסתכל על כך שאין להם ילדים קטנים.
אני לא מסתכל על כך שיש להם קהילה ענקית, שהם מטפחים אותה שנים.
אני לא מסתכל על כך שיש להם תקציבי פרסום גדולים משלי.
אני לא מסתכל על כך שיש להם נסיון עסקי גדול בהרבה משלי.
אני לא מסתכל על כך שיש להם עסק שונה משלי.
אני כבר יודע כמה חודשים טובים, עד כמה השוואות מחריבות דברים, בעיקר בגלל שזו לא המציאות. אנחנו ישר בונים סיפור או מסתכלים על דברים מסויימים וחושבים שזו האמת, ולפי זה גם בוחרים את ההתנהגות שלנו.
אז האופטימיות שלי חוזרת, במודעות. ששמתי לב לדפוס הזה. כי זה המון וזה מפתח חשוב ביותר להחזיר את תשומת הלב למה שכן חשוב, בשבילי עשייה.
נ.ב
ועוד דבר שעשיתי זה הפכתי את ההשוואה למנוע.
מעבר מ׳לא מספיק׳ ל-׳מה אפשר?׳
