הערב בסוף המפגש של העולם הנסתר של הכסף של עופר לוי.
עלתה מישהי ודיברה על כך שהיא אומרת את האמת שלה, ושזה חשוב להגיד את האמת אחרת אנחנו יכולים לצאת לא אמיתיים.
התפתחה שם שיחה מעניינת ביותר בינה לבין עופר. אכתוב פה את מה שאני לוקח על הנושא מנקודות המבט שלי.
חלק מזה השראה מעופר.
פעם היה לי הרבה יותר רצון להיות צודק. היה לי ממש חשוב שיבינו אותי, והיה לי קשה שאנשים לא מצליחים לחשוב כמוני, או להבין את החשיבה שלי. הייתי מתווכח וגם ממש מתעצבן מזה.
כיום זה עדיין קורה לי ובעצימות נמוכה בהרבה.
חלק ניכר מזה לדעתי זו עלייה בבטחון העצמי שלי. הבנה שאני לא צריך שיגידו שאני צודק (למרות שזה מאוד נחמד) בשביל שאני ארגיש טוב עם עצמי. אני לא תמיד צריך להרגיש שמבינים אותי בשביל להרגיש טוב עם עצמי.
ברגע שאני מרגיש את הסנטר שלי, יש לי פחות רצון להוכיח.
בהתבגרות של ההתפתחות האישית אני מתחיל להבין שהדעה שלי היא שלי. והמחשבה שלי היא שלי. הרבה פעמים יש לנו נטייה להתבלבל בין דעה ומחשבה שלנו, לבין אמת (זה דיוק מקסים של עופר).
האמת שלי היא לא המציאות. במציאות אין דעה ומחשבה יש משהו שהוא ניתן להוכחה ללא עוררין. השמש זורחת אז השמש זורחת. אבל להגיד עצלן, מכוער, טיפש, יפה. להגיד: ״ככה זה צריך להיות״ אלו מחשבות, דעות, ואמונות שלנו.
וברגע שהתחלתי לפתח מודעות לכך עד כמה אני מסתכל שהאמת שלי היא בדרך כלל רק שלי, זה עוזר לי לראות את הצד השני, ועוזר לי לראות שהצד השני מהסיבות שלו לא רואה זאת.
אין שום קשר לאיך שזה מגדיר אותי. זה נותן לי הרבה יותר חופש, ואחריות כלפי ההתנהגות, והלך הרוח שלי.
זה גם לא אומר, שאני לא יכול לנסות להשפיע על הדעות, מחשבות, ואמונות של אנשים אחרים.
פשוט הכוונה שאני ניגש לכך היא עם הרבה יותר סקרנות, ואמתפתיה כלפי מי שמולי.
המשחק זה לבחון האם בכלל מי שמולי יכול להכיל את האמת שלי? האם הוא בשל?
במקום להשקיע את האנרגיה בלצאת צודק אני מנסה לתעל את האנרגיה למקום פנימי שלי, להבין למה זה כל כך חשוב לי? ואיפה איבדתי את הסנטר הפנימי?
כי בסוף זו האמת שלי!
וזו האמת שלו!
