פעם בתקופה יש לי פוסט כזה.
לא מצליח להביא את עצמי לזיקוק של החוויות שלי.
לדוגמא היום, שמעתי פודקאסט מהמם שאופרה ווינפרי מראיינת את מלקום גלדוויל על ספרו החדש Talking to Strangers : What We Should Know about the People We Don't Know
היא מראייינת אותו על כמה נקודות מעניינות שאחת מהן היא עד כמה במפגש שלנו עם בנאדם חדש, באוטומט עולות לנו סט האמונות שלנו שצברנו והרבה פעמים נשפוט את הבנאדם או עמדת המוצא שלנו לתקשורת איתו תתחיל ממקום לא נקי.
הוא גם דיבר שם על נושא האלכוהול ועד כמה זה סם מסוכן. מה שהוא טוען (מניח שזה מגובה במחקרים) שברגע שמגיעים לאובדן חושים באלכוהול זה לא גורם לנו להיות ׳האני האמיתי שלנו׳ אלא זה גורם לנו לשכוח מההשלכות העתידיות של ההתנהגות והמעשים שלנו, ורק זמן הווה והרצון המיידי שלנו מקבל צורה. דיבר בהקשר של אונס שהתרחשו אצל אנשים נורמטיבים שברגע שהם הגיעו לאובדן החושים כל שיקול הדעת שלהם נעלם והם התנהגו הרבה פעמים בצורה מאוד אלימה שיום למחרת לא הבינו איך זה בכלל קרה להם.
חוזר רגע לכותרת…
עוד פעם הוכחתי לעצמי. ברגע שמתחילים לכתוב אז לאט לאט המים מגיעים ומתחילים לזרום. העניין זה לייצר טריגר לכתוב כל דבר, העיקר לעשות את הפעולה הקטנטנה הראשונית.
