נכתב בערב יום הזיכרון 27.4.20
ב-13 שנה האחרונות בכל צפירה אני נזכר בך.
ניר היה מקביל אליי כמעט לכל משך השירות הסדיר.
ניר היה בפלוגה א׳ ואני ב-ג׳ בגדוד 82, חטיבה 7 בחיל השריון. למען האמת תמיד חשבנו שזו הפלוגה הפחות טובה, ומכי שמכיר הוואיי צבאי היו שירים שמתארים זאת יפה מאוד.
ניר גם למד בתיכון שלמדתי בו, ובמהלך השירות הצבאי לעיתים רחוקות, היינו גם נוסעים ביחד אל הבסיס.
הקשר לא היה חברי יותר מדי, אבל היה את השלום שלום של חיילים שיש להם בסיס משותף מעבר לצבא.
בכל הקווים שהיינו בדרך כלל שהיינו מגיעים לאיסוף של הגדוד היינו מתראים. בעיקר שהוא הפך לחופ״ל של פלוגה א׳.
במלחמת לבנון השנייה ניר נקרא למילואים.
ובעקבות מחסור בלוחמים, ובעיקר בעקבות הרצון העז שלו לתרום משמעותית מעבר לחובש אלא כנהג טנק, התפקיד הראשי שלו.
במהלך המלחמה הטנק שלו חטף טיל נ״ט וכל הצוות של הטנק נהרגו.
כל צפירה אני נזכר בתלתלים שלו, מהתמונות אחרי הצבא.
כל צפירה אני נזכר בטיל נ״ט שנורה על הטנק והטנק מתקלח וכל הצוות נשרף בעודו בחיים.
רואה ממש בפרטי פרטים את הטנק המתלקח את המטפים שלא מצליחים להתגבר על הפיצוצים.
בצפירה אני רואה את התמונות, רואה את הגבורה שלו להתעקש להיכנס בתור נהג, על תחושת השליחות שהיתה לו.
על האדם הפשוט שהיה, עם החיוך הגדול.
כל צפירה אני מקדיש לו את הזיכרון שלי. לא בגלל שהוא החלל היחיד שהכרתי באופן אישי, אלא בגלל שהוא בשבילי סמל לאותם גיבורים שבזכותם אנחנו כאן יושבים.
בגלל הגאווה של לוחמים וחיילים בצה״ל לסכן את החיים שלהם בשביל המדינה.
זאת האופטימיות שלי ביום כואב שכזה, בתקווה שזה ייפסק לעולםםם.
נ.ב
תקדישו דקה ותקראו את הסיפור של ניר.
לחצו כאן.
